מאפיני הברידג' הירושלמי: נגד מי משחקים?

בפוסט הראשון בסדרה על הברידג' בירושלים, שאלתי: האם רמת הברידג' בירושלים נמוכה? 

בפוסט השני עסקתי במאפינים הייחודיים של שיטות ההכרזה בירושלים.

המכנה המשותף של רבות מההכרזות הנפוצות בירושלים הוא שהן אינן על פי עקרונות ההכרזה בברידג' מודרני.

בפוסט זה אעסוק בשחקנים. כמו בפוסטים הקודמים איני מכליל. יש שחקנים מעולים שאינם פועלים על פי הדפוסים הנפוצים בברידג' הירושלמי.

מה השתנה בעשרות שנים?

חבר שלי הוא רב אמן בברידג'. הפעילות הברידג'יסטית שלו בשנים האחרונות מינימאלית. החברות בינינו נוצרה בעבודה משותפת בתחום המחשבים. כששמע שהתחלתי לשחק ברידג', שוחחנו גם על ברידג'. לפני כמה עשרות שנים גר תקופה קצרה בירושלים ושיחק שם ברידג'. להזכירכם, אני משחק ברידג' רק 11 שנים. 

כשהוא שאל אותי על שחקני ברידג' ירושלמים, התברר כי כמעט כל השחקנים המובילים בברידג' הירושלמי מוכרים לו עוד מהתקופה בה גר בירושלים ושיחק ברידג'.
השיחה עם החבר שלי אינה חריגה. גם שיחות עם ירושלמים לשעבר שעזבו את העיר לפני שאני התחלתי לשחק ברידג' מתארות תמונה דומה.

אין הרבה שחקנים חדשים בירושלים ברמות של תחרויות ערב במועדון.

האם יש כאלה שהפסיקו לשחק ברידג' בירושלים?
אפשר לחלק את אלה שהפסיקו לשחק בתחרויות בירושלים לשלוש קטגוריות. אביא דוגמה לשחקן בולט אחד בכל אחת מהקטגוריות הנ"ל.

הקטגוריה העצובה
שחקנים שלצערנו הלכו לעולמם. דוגמה לשחקן ברמה גבוהה: ולטר נירן.

עזבו את העיר
כבר ציינתי בפוסט קודם שמרכז הארץ הוא גם מרכז התעסוקה העיקרי.
שחקני ברידג' צעירים שמחפשים מקום עבודה, מוצאים אותה לרוב במרכז הארץ. בלא מעט מקרים יעדיפו להתגורר שם ולא לעשות את מה שאני עשיתי: לגור בירושלים ולסוע כל יום לעבוד במרכז הארץ.

התופעה היותר נפוצה היא של שחקני ברידג' שילדיהם בוגרים ובעקבות העבודה עוזבים את העיר. ההורים הולכים בעקבות הילדים והנכדים ועוזבים למרכז הארץ.
דוגמה לשחקן בולט ברמה גבוהה: שלמה אלישר.

הפסיקו לשחק
האם תרצו לשחק במשך כמה עשרות שנים נגד אותם השחקנים המשתמשים באותן שיטות הכרזה ישנות ולא מאמצים שיטות הכרזה מודרניות (ראו את הפוסט הקודם)? אותי זה היה משעמם. 
אם אתם שחקנים ברמה גבוהה, יתווסף לזה הכורך לשחק נגד הרבה שחקנים חלשים מכם.

כבר אחרי 11 שנים אני לא ממש מתלהב לשחק בתחרויות מקומיות בירושלים. אני משחק בתחרות ביום שני בערב, שהיא התחרות החזקה ביותר בירושלים.
בתחרויות אחרות אני משחק או עם תלמידים או עם שותפים שאני מעוניין לשחק איתם בתחרויות ארציות והתחרות המקומית היא סוג של אימון.
אני נהנה יותר לשחק בכיכר המדינה בימי רביעי בערב. אני משחק שם בתדירות מאד נמוכה. 

תחשבו על שחקנים טובים ממני ששיחקו הרבה יותר שנים ממני. יש כאלה שהפסיקו או כמעט הפסיקו לשחק.
שחקן בולט לדוגמה: רמי קוק. 

ירושלמים משחקים בעיקר נגד ירושלמים
כשאני משחק בתחרויות ארציות מחוץ לירושלים אני פוגש מעט שחקנים ירושלמים. 
כשאני משחק במוקדמות אליפות הארץ או בליגה לזוגות מספר הזוגות הירושלמים קטן יחסית למספר שחקני הברידג' בעיר.
אלה שגם עושים תוצאות טובות, הם כמעט תמיד זוגות המשתייכים לרשימה מצומצמת, שאני כבר יודע אותה בע"פ.
חברו את זה עם פיסקה קודמת בה ציינתי שגם בתוך ירושלים כמעט ולא מתווספים שחקנים ברמה גבוהה ותבינו שירושלמים משחקים לרוב נגד ירושלמים.

נכון יש יותר ירושלמים המשתתפים בשני הפסטיבלים העיקריים בתל-אביב ובאילת.

הביצה והתרנגולת או מדוע ירושלמים ממעטים לשחק בתחרויות ארציות?
האם מרבית השחקנים הירושלמים כמעט לא משחקים בתחרויות ארציות משום שהם כמעט ואינם לומדים ומתקדמים?

אולי הם לא לומדים ולא מתקדמים משום שאינם משחקים נגד שחקנים שהם אינם מכירים ומשתמשים בשיטות הכרזה ובטכניקות משחק פחות מוכרות בירושלים?

במאמר מוסגר, אזכיר שוב יש גם שחקנים מצוינים מעטים, שאינם מרבים להשתתף בתחרויות ארציות מחוץ לירושלים מסיבות אחרות. מה שכתוב כאן אינו מתיחס לשחקנים אלה.

ברמה האישית שלי אצין שכשאני משחק נגד שחקנים חזקים בתחרויות ארציות אני לומד ומתקדם.

התשובה שלי לשאלה מדוע מרבית הירושלמים ממעטים לשחק בתחרויות ארציות היא שזו לא ביצה ותרנגולת, אלא שילוב של שני הגורמים: לא מרבים לשחק בתחרויות ארציות כי הרמה במרכז ובחיפה גבוהה יותר וגם לא מתקדמים כי לא משחקים מספיק נגד שחקנים ברמה גבוהה ונגד שחקנים שמשתמשים בשיטות הכרזה אחרות.