בפוסטים הקודמים: האם רמת הברידג' בירושלים נמוכה?, מאפייני שיטות ההכרזה בברידג' הירושלמי ומאפייני הברידג' הירושלמי: נגד מי משחקים? הצגתי תמונה עגומה של הברידג' התחרותי בירושלים.
התמונה התאזנה מעט באמצעות פוסט העוסק בכמה צעירים מוכשרים ורציניים: ברידג' בירושלים: אור בקצה המנהרה?
לצערי, למרות ההערכה הרבה לצעירים, זה לא מספיק. הייתי שמח לראות 50 או 60 צעירים ולא שישה.
פוסט זה הוא הפוסט לפני האחרון בסדרה. אני יודע שיש קוראים שלא אהבו את סדרת הפוסטים הזו. אם יש קוראים שנפגעו, אני מתנצל, אבל כפי שציינתי יותר מפעם אחת בפוסטים הקודמים המטרה לא הייתה לפגוע.
יש גם קוראים שהסכימו עם מה שכתבתי וחשבו שטוב עשיתי שתארתי את המצב באופן דומה למה שהם היו מתארים לו היו כותבים פוסט.
קיבלתי גם תגובות שאתיחס אליהן בהמשך.
ברידגי בחיפה לעומת ברידג' בירושלים
בפוסט הראשון עדכתי השוואה בין הברידג' בחיפה לברידג' בירושלים. העירו לי שזו לא רק חיפה, אלא גם הקריות וגם כרמיאל.
שמחתי לקבל הערה ראויה, ביחס לתרומתו הגדולה ורבת השנים של מיכה עמית לקידום הברידג' בחיפה ובקריות.
מיכה אינו תורם רק בחיפה ובסביבותיה. הוא תרם ותורם רבות גם לקידום הברידג' בארץ.
העירו לי שבחיפה הייתה רמת ברידג' גבוהה בגלל קבוצה שהתמקדה בברידג' ואחרי זה נשמרה המסורת. אם אשווה את הברידג' בירושלים לברידג' במקומות אחרים שלא במרכז, למשל: באר-שבע, לא אמצא הבדלי רמה.
התשובות שלי להערה הזו:
1. יש מין הצדק בהערה.
קראתי על קבוצה של סטודנטים בטכניון לפני הרבה עשרות שנים, שהתמקדה בברידג'. כשקיבלתי את התגובה לפוסט נזכרתי בשיחה עם חבר לעבודה, שסיים דוקטורט במחשבים בטכניון.
הוא אמר לי שהיה לו מזל שהוא עמד בפיתוי ולא הצטרף לקבוצה הזו. לו היה עושה זאת, בודאי לא היה מסיים את הדוקטורט וקריירת המחשבים שלו הייתה מוצלחת פחות, אם בכלל.
מצד שני חלק לא קטן מהמשתייכים לאותה קבוצה בטכניון מזמן עזב את חיפה במסגרת תהליכי הגירה למרכז הארץ.
2. התגובה גם "הרימה לי להנחתה" כשהזכירה את באר שבע. אני לא מכיר מספיק את רמת הברידג' בבאר שבע על מנת לחוות עליה דעה. אני כן מכיר את מה שקרה שם בשחמט בתקופה שהייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים.
מרמה נמוכה יחסית לערים אחרות התפתחה שם תוך מספר קטן של שנים "אימפרית שחמט" בקנה מידה ישראלי. בשנים האחרונות הקבוצה של באר שבע זכתה כמה פעמים במקום הראשון בליגה הלאומית וביתר הפעמים התמודדה עליו.
הרבה מזה קרה בזכות אדם שעלה מבריה"מ לשעבר והשקיע בפיתוח הנוער.
מה שקרה בבאר שבע בשחמט יכול לקרות גם בירושלים ובבאר שבע בברידג'.
הפירמידה
אפשר לראות את שחקני וחובבי הברידג' כמעין פירמידה: בבסיס אלה שמשחקים להנאתם בלבד. רובם לא ידרכו במועדון ברידג'. ככל שעולים כלפי מעלה רמת המשחק עולה ומספר השחקנים קטן. בהמשך לבסיס יש את אלה שמשחקים בתחרויות בוקר, אלה שמשחקים בתחרויות אחה"צ, אלה שמשחקים בתחרויות מקומיות בערב וכן הלאה עד המספר הקטן של שחקנים בצמרת הברידג' העולמי.
הקסם שבברידג' הוא שאפשר להנות מהמשחק בכל רמה. רבים מהתלמידים שלי בקורסי מתחילים לא יגיעו לעולם לשחק במועדון.
יש כאלה שאני חושב שלא יגיעו, אבל יתכן שבעוד כמה שנים או כמה עשרות שנים מישהו מהם בכל זאת יגיע לתחרויות במועדון.
יתכן שאחד מהילדים שלימדתי, ישחק בעוד כמה שנים כשיהיה סטודנט באוניברסיטה או בטכניון. יתכן שגם יהפוך לשחקן ברמה גבוהה.
להתקדם במעלה הפירמידה
לרבים משחקני הברידג' נוח להיות במקום בו הם נמצאים בפירמידת הברידג'. הם משחקים להנאתם והברידג' לגביהם הוא במידה רבה גם פעילות חברתית.
יש גם כאלה שרוצים להתקדם במעלה הפירמידה. ככל שמטפסים למעלה זה נעשה יותר קשה.
כשאני כותב על רמת הברידג' אני מתייחס רק לחלקים גבוהים יחסית בפירמידה. לצערי, בירושלים יש מעט מדי שחקני ברידג' ששואפים להתקדם ומוכנים להשקיע וללמוד על מנת לעשות זאת.
אני שומע נימוקים שונים לחוסר הרצון להתקדם. השכיחים בהם:
1. אפשר להגיע להישגים מצוינים באליפויות הארץ ובפסטיבלים גם בלי לדעת קונבנציות אז בשביל מה ללמוד קונבנציות?
התשובה שלי: אם מישהו מספיק מוכשר בשביל להגיע להישגים כאלה, מדוע שלא ילמד ויגיע להישגים טובים עוד יותר?
שלא תטעו, אני לא חושב שקונבנציות הכרזה הן חזות הכל. קוראי הבלוג כבר מכירים את התייחסותי לחשיבות משחק ההגנה ולחשיבות משחק היד. קוראי הבלוג מכירים גם את הסתייגויותיי מלימוד מופרז של קונבנציות, שהתדירות שמשחקים אותן בתחרויות אינה גבוהה.
לא ראיתי את אלה שלא צריכים קונבנציות לומדים טכניקות משחק יד או טכניקות הגנה או משכללים את השותפויות שלהם.
2. מי שהתחיל לשחק אחרי גיל 40 לא יוכל להגיע לרמות הגבוהות ביותר ולכן אין טעם להשקיע.
הרמות הגבוהות ביותר הן דבר יחסי. אלה שמדברים על זה, מדברים על זכייה באליפות הארץ או על מקום גבוה בתחרות מרכזית בפסטיבל. הם לא מדברים על זכייה באליפות אירופה או באליפות עולם.
התשובה שלי היא כפי שאומרים האנגלים (בתרגום חופשי לעברית): "המבחן הוא באכילת הפודינג".
התחלתי לשחק ברידג' בגיל 54. לא זכיתי באליפות הארץ. אני לא מוציא מכלל אפשרות זכייה כזו בעתיד. סימנתי את האליפות לזוגות מעורבים כאליפות שבה הסיכוי לזכות טוב יותר מהאליפות הפתוחה. הרחבתי את גישתי בנושא זה בפוסטים כגון: פוסט אישי: חלומות של סניורים, חלומות של סניורים - חלק 2: באיזו אליפות זה פחות בלתי אפשרי?
קיבלתי גם תגובות שאתיחס אליהן בהמשך.
ברידגי בחיפה לעומת ברידג' בירושלים
בפוסט הראשון עדכתי השוואה בין הברידג' בחיפה לברידג' בירושלים. העירו לי שזו לא רק חיפה, אלא גם הקריות וגם כרמיאל.
שמחתי לקבל הערה ראויה, ביחס לתרומתו הגדולה ורבת השנים של מיכה עמית לקידום הברידג' בחיפה ובקריות.
מיכה אינו תורם רק בחיפה ובסביבותיה. הוא תרם ותורם רבות גם לקידום הברידג' בארץ.
העירו לי שבחיפה הייתה רמת ברידג' גבוהה בגלל קבוצה שהתמקדה בברידג' ואחרי זה נשמרה המסורת. אם אשווה את הברידג' בירושלים לברידג' במקומות אחרים שלא במרכז, למשל: באר-שבע, לא אמצא הבדלי רמה.
התשובות שלי להערה הזו:
1. יש מין הצדק בהערה.
קראתי על קבוצה של סטודנטים בטכניון לפני הרבה עשרות שנים, שהתמקדה בברידג'. כשקיבלתי את התגובה לפוסט נזכרתי בשיחה עם חבר לעבודה, שסיים דוקטורט במחשבים בטכניון.
הוא אמר לי שהיה לו מזל שהוא עמד בפיתוי ולא הצטרף לקבוצה הזו. לו היה עושה זאת, בודאי לא היה מסיים את הדוקטורט וקריירת המחשבים שלו הייתה מוצלחת פחות, אם בכלל.
מצד שני חלק לא קטן מהמשתייכים לאותה קבוצה בטכניון מזמן עזב את חיפה במסגרת תהליכי הגירה למרכז הארץ.
2. התגובה גם "הרימה לי להנחתה" כשהזכירה את באר שבע. אני לא מכיר מספיק את רמת הברידג' בבאר שבע על מנת לחוות עליה דעה. אני כן מכיר את מה שקרה שם בשחמט בתקופה שהייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים.
מרמה נמוכה יחסית לערים אחרות התפתחה שם תוך מספר קטן של שנים "אימפרית שחמט" בקנה מידה ישראלי. בשנים האחרונות הקבוצה של באר שבע זכתה כמה פעמים במקום הראשון בליגה הלאומית וביתר הפעמים התמודדה עליו.
הרבה מזה קרה בזכות אדם שעלה מבריה"מ לשעבר והשקיע בפיתוח הנוער.
מה שקרה בבאר שבע בשחמט יכול לקרות גם בירושלים ובבאר שבע בברידג'.
הפירמידה
אפשר לראות את שחקני וחובבי הברידג' כמעין פירמידה: בבסיס אלה שמשחקים להנאתם בלבד. רובם לא ידרכו במועדון ברידג'. ככל שעולים כלפי מעלה רמת המשחק עולה ומספר השחקנים קטן. בהמשך לבסיס יש את אלה שמשחקים בתחרויות בוקר, אלה שמשחקים בתחרויות אחה"צ, אלה שמשחקים בתחרויות מקומיות בערב וכן הלאה עד המספר הקטן של שחקנים בצמרת הברידג' העולמי.
הקסם שבברידג' הוא שאפשר להנות מהמשחק בכל רמה. רבים מהתלמידים שלי בקורסי מתחילים לא יגיעו לעולם לשחק במועדון.
יש כאלה שאני חושב שלא יגיעו, אבל יתכן שבעוד כמה שנים או כמה עשרות שנים מישהו מהם בכל זאת יגיע לתחרויות במועדון.
יתכן שאחד מהילדים שלימדתי, ישחק בעוד כמה שנים כשיהיה סטודנט באוניברסיטה או בטכניון. יתכן שגם יהפוך לשחקן ברמה גבוהה.
להתקדם במעלה הפירמידה
לרבים משחקני הברידג' נוח להיות במקום בו הם נמצאים בפירמידת הברידג'. הם משחקים להנאתם והברידג' לגביהם הוא במידה רבה גם פעילות חברתית.
יש גם כאלה שרוצים להתקדם במעלה הפירמידה. ככל שמטפסים למעלה זה נעשה יותר קשה.
כשאני כותב על רמת הברידג' אני מתייחס רק לחלקים גבוהים יחסית בפירמידה. לצערי, בירושלים יש מעט מדי שחקני ברידג' ששואפים להתקדם ומוכנים להשקיע וללמוד על מנת לעשות זאת.
אני שומע נימוקים שונים לחוסר הרצון להתקדם. השכיחים בהם:
1. אפשר להגיע להישגים מצוינים באליפויות הארץ ובפסטיבלים גם בלי לדעת קונבנציות אז בשביל מה ללמוד קונבנציות?
התשובה שלי: אם מישהו מספיק מוכשר בשביל להגיע להישגים כאלה, מדוע שלא ילמד ויגיע להישגים טובים עוד יותר?
שלא תטעו, אני לא חושב שקונבנציות הכרזה הן חזות הכל. קוראי הבלוג כבר מכירים את התייחסותי לחשיבות משחק ההגנה ולחשיבות משחק היד. קוראי הבלוג מכירים גם את הסתייגויותיי מלימוד מופרז של קונבנציות, שהתדירות שמשחקים אותן בתחרויות אינה גבוהה.
לא ראיתי את אלה שלא צריכים קונבנציות לומדים טכניקות משחק יד או טכניקות הגנה או משכללים את השותפויות שלהם.
2. מי שהתחיל לשחק אחרי גיל 40 לא יוכל להגיע לרמות הגבוהות ביותר ולכן אין טעם להשקיע.
הרמות הגבוהות ביותר הן דבר יחסי. אלה שמדברים על זה, מדברים על זכייה באליפות הארץ או על מקום גבוה בתחרות מרכזית בפסטיבל. הם לא מדברים על זכייה באליפות אירופה או באליפות עולם.
התשובה שלי היא כפי שאומרים האנגלים (בתרגום חופשי לעברית): "המבחן הוא באכילת הפודינג".
התחלתי לשחק ברידג' בגיל 54. לא זכיתי באליפות הארץ. אני לא מוציא מכלל אפשרות זכייה כזו בעתיד. סימנתי את האליפות לזוגות מעורבים כאליפות שבה הסיכוי לזכות טוב יותר מהאליפות הפתוחה. הרחבתי את גישתי בנושא זה בפוסטים כגון: פוסט אישי: חלומות של סניורים, חלומות של סניורים - חלק 2: באיזו אליפות זה פחות בלתי אפשרי?
