הפעם הראשונה בה שיחקתי בתחרות היחידה בפסטיבל בתל אביב בה מעולם לא הצלחתי

בתאריכים  22-28 בחודש יוני יתקיים פסטיבל הברידג' הבינלאומי בתל אביב. כמו בעשר השנים האחרונות, גם הפעם אשתתף בתחרויות בפסטיבל. 

בכל אחת מהתחרויות המתקיימות בפסטיבל, פרט לאחת, כבר קרה לי לפחות פעם אחת שהצלחתי. 
כמובן שהצלחה היא דבר יחסי וחמקמק. 
אז מה דעתכם האם הצלחתי או נכשלתי בפעם הראשונה בה שיחקתי בתחרות בה מעולם לא הצלחתי?

התדמית העצמית שלי

הייתי שחקן מתחיל ונלהב. רציתי לשחק בכל תחרות, בתנאי שזה לא התנגש עם משהו יותר חשוב (באותה תקופה הייתה לי שנה אחת שבה כמעט לא שיחקתי ברידג' באמצע השבוע. עבדתי בהייטק ובנוסף לשעות העבודה הרבות "ביליתי" כל יום כשלוש שעות ביום בנסיעה מירושלים למרכז ובחזרה).  
עוד לא הבנתי עד כמה אני לא מבין ולא יודע ברידג'. אבל כבר היו לי הצלחות, למשל: בתחרות לדרגות נמוכות בפסטיבל בתל אביב ובגמר C בתחרות הזוגות בפסטיבל הברידג' הבינלאומי באילת. 
צרפו לזה לא מעט תחרויות אחרי הצהריים במועדון בהן סיימתי במקום הראשון ותגיעו לתדמית העצמית שלי: חשבתי שאני שחקן ברידג' מעולה.

הייתי בטוח שביום טוב אני יכול לצאת במקום ראשון בכל תחרות. לא חשוב עם מי אני משחק וכמה פעמים שיחקתי איתו בעבר. 
מקרה פרטי של "כמה פעמים שיחקתי איתו בעבר" הוא המקרה שאני משחק איתה או איתו בפעם הראשונה בחיים.

כמובן ששאפתי לשחק בכל תחרות שבה יכולתי בפסטיבל הבינלאומי בתל אביב.
באופן לא מפתיע, כנראה שאחרים לא היו שותפים לתדמית העצמית שלי. לא מצאתי שותפה שתשחק איתי בתחרות הזוגות המעורבים. במקום לשחק בתחרות קבעתי פגישה באותו יום עם מנמ"ר של ארגון גדול בהקשר של הצעת ייעוץ שלי.

טלפון מפתיע

בדרכי לפגישה בתל אביב קיבלתי שיחת טלפון. התקשרה שחקנית תל אביבית שלא הכרתי. בדיעבד, גם באופן לא מוטה, אפשר להגיד שהייתי כבר אז שחקן טוב ממנה. 
היא סיפרה לי שבגלל משהו לא צפוי מראש השותף שלה לא יוכל לשחק איתה בתחרות הזוגות המעורבים, שתתחיל בעוד מספר מצומצם של שעות. מכר משותף סיפר לה שאני מחפש שותפה לתחרות. היא שאלה האם אני מוכן לשחק איתה?
אמרתי לה שכן. הסברתי גם שאני במקרה בדרכי לתל אביב אבל יש בעיה.

אני בפגישת עבודה עם לקוח בקצה השני של תל אביב. הלקוח יקבע עד מתי תימשך הפגישה. כשהיא תסתיים אצטרך לחצות את העיר בנסיעה. 
ההערכה שלי היא שאוכל להגיע כשעה שעה וחצי אחרי תחילת התחרות.

הגברת לא נבהלה ואמרה שתבקש ותקבל אישור לכך שמחליף ישחק במקומי עד שאגיע.  

סיכמנו בעל פה טלפונית אילו קונבנציות משחקים. כמובן שבנסיבות של נהיגה על הכביש ושימוש בדיבורית, נתתי עדיפות למה שקורה על הכביש והסיכומים היו שטחיים ואלמנטריים.
למותר לציין שלא היה לי כרטיס שיטות כתוב.

קיבלתי ממנה הודעה שאושר לה לשחק עם מחליף ושאגיע אחרי הפגישה. 

בתחרות עצמה

בערך באמצע המושב הראשון הגעתי עייף מתנשם ומתנשף אחרי הפקקים התל אביביים והריצה מהחניון לאולם התחרויות. מצאתי את הגברת שלא הכרתי. היא שיחקה עם שחקן תחרויות אחה"צ שהחליף אותי. כשסיים לשחק את היד, התיישבתי במקומו ושיחקתי בערך מושב וחצי.

זה הסתיים במשהו כמו 48%-49%. האם נכשלנו או הצלחנו? 

אולי הפעם?

גם השנה עדיין אין לי שותפה לתחרויות הזוגות המעורבים. מי יודע אולי אמצא שותפה מתאימה?
הפעם אולי אוכל לתאם איתה מראש מה משחקים ואפילו להתאמן לפני התחרות.

האם זו תהיה הפעם הראשונה שגם בסטנדרטים שלי זו תהיה הצלחה בתחרות הזאת?

פסטיבל הברידג' הבינלאומי בתל-אביב: לא רק הצלחות גם כישלונות

מי שיקרא את הפוסטים שלי:

"וואו, איך הוא מצא את ההובלה הזאת?" 

תחרות קבוצות מעורבות בפסטיבל: כשאני משחק נגד שחקנים חזקים במיוחד,

תחרות קבוצות BAM: התחרות שכמעט לא השתתפתי בה, 

ומה אפשר וצריך לשנות בפסטיבל הברידג' הישראלי בתל אביב? , עלול לחשוב שהיו לי הרבה הצלחות ומעט כישלונות.

למרות שבפסטיבל הזה הצלחתי יותר מבכל הפסטיבלים הקודמים בתל-אביב (אולי למעט הפעם הראשונה בה השתתפתי בפסטיבל כשחקן המשחק פחות משנתיים והבן שלי ואני עשינו את התוצאה שהיא כנראה הכי טובה בכל הזמנים בתחרות לדרגות הנמוכות), היו לי לא מעט כישלונות: שותפי ואני שיחקנו רע בתחרות הזוגות הפתוחה ועשינו תוצאה רעה במיוחד, העובדה ששיחקתי בפעם הראשונה עם השותפה בתחרות הזוגות המעורבים, אינה תירוץ לתוצאה הגרועה.

הסיבה העיקרית לכישלון בתחרות הזוגות המעורבים היא משחק גרוע שלי.

בתחרות ה-IMP קיבלנו שותפתי ואני נקודה בינלאומית, על אף שלפני זה שיחקתי איתה רק פעמיים בתחרויות מקומיות במועדון.

אגב, זו הפעם הראשונה שאני מקבל בפסטיבל נקודות בינלאומיות ביותר מתחרות אחת. הפעם קיבלתי נקודות בינלאומיות בשלוש תחרויות.

גלגל מסתובב

לפני כמה עשורים שרה להקת Blood Sweat and tears את השיר Spinning Wheel. השיר הזה מתאר היטב את מה שקורה לרוב השחקנים בפסטיבל הברידג' הבינלאומי בתל-אביב.

זהו גלגל מסתובב. יום אחד אתה למטה. יום שני אתה למעלה.  

המאמץ גדול ומתמשך. ביום אחד אתה והשותף/פה משחקים טוב ויש לכם גם קצת מזל. ביום שני אתה והשותף/פה משחקים הרבה פחות טוב וסובלים ממעט חוסר מזל. יש זוגות אחרים משחקים טוב יותר מבדרך כלל ביום בו אתם גרועים.

אלה שהגלגל פחות מסתובב אצלם הם הטובים ביותר. פערי הרמה לטובתם מתבטאים גם ביותר יציבות. אני עדיין רחוק מאד מהרמות האלה.

השינוי העיקרי ברמה שלי הוא היכולת להתמודד בכבוד כמעט בעקביות (לא כולל שני המושבים האחרונים של תחרות ה-BAM) מול השחקנים הטובים ביותר. בגלל ההצלחות בתחרויות קבוצות, הפעם שיחקתי נגד הרבה יותר זוגות חזקים במיוחד.

זה לא מונע ממני לעשות טעויות קשות נגד שחקנים פחות חזקים.
אני עדיין לא ברמה בה אוכל עם שותף ברמתי להקדים זוגות ברמה הכי גבוהה בתחרות של שלושה או ארבעה מושבים.

על חשיבות הכישלון

מי שידפדף בבלוג שלי ימצא שאחד משלושת הדברים הראשונים, שאני מלמד תלמידי ברידג' זה שמותר להם להיכשל (לפני זה אני מלמד אותם שהם נמצאים פה בשביל להנות מהמשחק).

אם תקראו את הפוסטים: כדי לא להפסיד: מפסיד על מפסיד - שני מפסידים על שני מפסידים ואת הפוסט: חצי שנה אחרי: האם למדתי מהטעות שטרדה את מנוחתי?, תראו מה הרווחתי מכישלון בביצוע חוזה מוכפל, שניתן לביצוע.

יכול להיות שבחודש יולי ארצה בכנס. אם ארצה בכנס אדבר הרבה על החשיבות של הכישלון. לא רק בברידג'. אציג גם מה חושב שותף לדעה שלי: מנהל בכיר בחברת Google העולמית, שאחראי על מעבדת פיתוח מוצרים חדשים.

מה הלאה?

ההיבט החלש ביותר שלי בברידג' הוא משחק היד. אתמקד בניסיון לשפר אותו. זה לא שאין לי מה ללמוד באספקטים אחרים של המשחק.

הדבר השני שחסר לי כרגע זו שותפה שרוצה ויכולה להתקדם. אם אמצא כזו, איני מוציא מכלל אפשרות שבעוד שנה או שנתיים, ביום טוב במיוחד ועם קצת מזל, נצליח לזכות באליפות הארץ לזוגות מעורבים, כנגד רוב הסיכויים (בודאי ישתתפו זוגות חזקים יותר מאיתנו).

  

ללמוד מברידג' כשהחיים לא תמיד הוגנים

לא פעם ולא פעמיים אני נתקל בשחקני ברידג' המתלוננים על זה "שכל התחרות לא שיחקו" (שם קוד לזה שלא היו כרוז ברוב הידים), ש"לא קיבלו נקודות" שהיו בסקציה חזקה יותר מסקציה אחרת וכיו"ב. 

כל התלונות נועדו להסביר מדוע לא הצליחו בתחרות.

בפוסט זה אנסה להסביר מה אפשר ללמוד מברידג' על מצבים דומים בחיים האמיתיים רחוק משולחן הברידג'. 

חסימה לא הוגנת   

לאחרונה לימדתי כמה קבוצות מתחילים על חסימה. מי שמטפל (או לא מטפל) בחסימה הוא הכרוז, הרואה את הקלפים שלו ואת הקלפים של הדומם. הרעיון הוא לתרגל אותם במה שלמדו, כלומר: לשחרר מיד את החסימה ולעבור לקלפים הגבוהים, שנותרו בדומם או בידם, באמצעות קלף שנותר בידם או באמצעות A בסדרה אחרת המהווה כניסה.

ברור שמי שמשחרר את החסימה מקבל פרס. הפרס הוא מספר לקיחות גבוה ממה שהתחייב. 
טכנית אי אפשר לתת לשחקנים מתחילים פרס של ביצוע החוזה בדיוק. הם עלולים להיכשל ולא לקבל פרס. לכן מי שהבין את השיעור ושיחרר את החסימה מבצע גם לקיחות עודפות.
מי שלא משחרר את החסימה נכשל בביצוע החוזה. 

חלק מהמשתתפים התחרותיים התלוננו על חוסר ההוגנות שלי בחלוקת הקלפים: "נתת להם כמעט את כל הקלפים בסדרה ולכן הם קיבלו תוצאה טובה".
במצבים כאלה ילדים נוטים להתלונן יותר ממבוגרים.

שתי גישות בברידג': להתלונן או להתמודד
אפשר להתלונן ואפשר גם אחרת: לנסות לעשות את המיטב במצב הקיים, גם אם הוא לא "הוגן" וגם אם הוא לא מבטיח.
כשמתמקדים בבעיה, ולא בבעיה הרגשית של הקיפוח, לפעמים מצליחים כנגד רוב הסיכויים, למרות תנאי ההתחלה הלא כל כך טובים. 
אם זה לא מצליח, עוברים ליד הבאה.

בתחרויות ברידג' זה מתאזן משום שמשווים את התוצאה שלכם לתוצאה של שחקנים אחרים שקעבלו בדיוק את אותם הקלפים. 

שתי גישות בחיים: להתלונן או להתמודד

החיים לא תמיד הוגנים. מחירי הדירות גבוהים ולזוג צעיר קשה עד בלתי אפשרי לקנות דירה. מחפשי עבודה ועובדים מופלים אל פעם בגלל גילאות, מגדר, השתייכות לקבוצה אתנית ועוד.

נקודת ההתחלה של מי שנולד למשפחה עשירה, או לפחות מבוססת, הרבה יותר טובה מזו של מי שנולד למשפחה עניה.
נקודות ההתחלה מתבטאת במקרים רבים בהצלחה בלימודים וכתוצאה מכך בעבודה במקצועות עם הכנסה גבוהה יותר.

תוכלו למצוא עניים, אנשים בגיל מבוגר, נשים, נכים, עולים חדשים ואחרים המתלוננים כל הזמן על קיפוח. כך נוצר דור שני ודור שלישי של עוני וקיפוח.

תוכלו למצוא אחרים מאותן הקבוצות, שגם אם הם חושבים שהם מקופחים הם שמים את זה בצד ופועלים על מנת לשנות את מצבם.
יש בין אלה השייכים לקבוצה השנייה לא מעט סיפורי הצלחה.

כשהחיים והברידג' נפגשים

התלונות ליד שולחן הברידג' ממנפות את האפשרות ללמד את מה שהזכרתי בפסקה הקודמת גם על דברים מהותיים בגישה לבעיות בחיים. זה נכון במיוחד לגבי ילדים.

הברידג' גם מאפשר לראות במהירות הבדל בתוצאות כשמשנים את הגישה. 
התנסות המאוששת מהר את התפיסה של התמודדות, עשויה לעזור לשחקני ברידג' לישם אותה גם בתחומים אחרים בחיים שבלשון של המעטה לא פחות חשובים.

מדוע אני אוהב לקבל (לפעמים) ידיים עם 0 נקודות?

יש כאלה שמתלוננים על קיפוח כשהם מקבלים יד עם 0 נקודות. אני ממש שמח. זו הזדמנות נהדרת לקבל תוצאה טובה על היד.

נניח לרגע שאתם המקופחים היחידים ו-40 הנקודות הנותרות התחלקו בערך שווה בשווה בין שלושת השחקנים האחרים. אתם והשותף שלכם כנראה תשחקו בהגנה. במצב האופטימלי השותף שלכם לא התערב בהכרזה ויש לו משהו כמו 13-15 נקודות.

קוראי הבלוג יודעים שאני אוהב לשחק בהגנה ולרוב משחק טוב יותר בהגנה מאשר בתחומים אחרים של המשחק. סיבה טובה לשמוח שקיבלתי 0 נקודות. אבל יש סיבות נוספות:

1. לכרוז קשה יותר לשחק במצב כזה לעומת המצב בו הנקודות של המגנים מתחלקות בערך שווה בשווה
אחרי שיגלה כמחצית מהנקודות אצל השותף שלי (למשל: בעקיפות שלא הצליחו), יניח, בצדק, שההסתברות ששאר הנקודות אצלי היא גבוהה.

2. לא מעט מגנים שקיבלו 0 נקודות, ללא כניסה ליד, מניחים שאין משמעות לקלפים שהם משחקים
בלא מעט מקרים זו טעות קשה: זה שמגן יודע שאין לו נקודות ואין לו כניסות. לא אומר שהכרוז יודע את זה. 
זריקה של קלפים לא נכונים עוזרת לכרוז.

היות שאני יודע את מה שכתבתי, כנראה שההגנה שלי תהיה טובה יותר מאשר ההגנה של חלק מהשחקנים האחרים שיקבלו את אותה יד. 

סיפור אמיתי לקינוח

ביד עם ה-0 נקודות שקיבלתי היה גם 10♥. היריבים שיחקו בחוזה ב-♥. כשלכל אחד נותר קלף אחד, הם זכו בלקיחה אחת פחות מהנדרש לביצוע החוזה.
בלקיחה האחרונה זכיתי ב-10♥. היריבים נפלו פעם אחת. עיון בדף התוצאות גילה שהיינו היחידים שהפילו את החוזה.
לא פחות מהנה מלבצע סלאם ש-30% או 50% ממשתפי התחרות ביצעו.    

הפסיכולוגיה של הכישלון: עיקרון הרצף

גם בליגה לאומית לזוגות נכשלנו כישלון חרוץ. סיימנו במקום השלישי מהסוף. לתוצאות המלאות לחצו כאן. בפוסט זה אסביר מדוע שיחקתי כל כך רע ואנסה לקשר את זה לכישלונות בספורט בכלל ובברידג' בפרט.

קוראי הבלוג כבר יודעים, שעדיין אינני שחקן ברמה גבוהה מאד. הם גם יודעים, שאינני שחקן כל כך גרוע, כפי שמראה התוצאה שלי בתחרות זו. קל וחומר, שהשותף שלי אינו שחקן גרוע. הוא גם שיחק הרבה יותר טוב ממני בתחרות.

בפסקאות הבאות אנסה להסביר את הכישלון ברמה הפסיכולוגית.

לעבור ליד הבאה

כמעט כל השחקנים מכירים את הכלל הזה: קיבלתם תוצאה גרועה במיוחד על יד, התעלמו ממה שקרה: אל תחשבו על היד הזו בהמשך, אל תתווכחו עם השותף בשאלה: מי אשם? 

המשך התעסקות ביד כזו רק גורם נזק בהמשך. למרות שכמעט כולם יודעים את זה רובנו לא עושים את זה או לפחות לא עושים את זה תמיד.

לא לעבור ליד הבאה
לא תמיד נכון לעבור ליד הבאה ולהתעלם ממה שקרה. כשיש רצף של ידיים גרועות, יש מצבים שצריך להחליף קלטת.

אביא לכם דוגמה שתבהיר את דברי. כששיחקנו קצת יותר משנתיים, השתתפנו, הבן שלי ואני, בתחרות סימולטנית ארצית. כבר היו לנו כמה הישגים, עליהם תוכלו לקרוא בפוסטים: תחרות ראשונה בפסטיבל באילת ותחרות לדרגות נמוכות בפסטיבל בתל-אביב: התוצאה הכי טובה בכל הזמנים?. גם סיימנו בתחרות סימולטנית קודמת במקום שביעי בארץ. 

בסימולטנית הארצית נשוא פסקה זו, הערכתי את התוצאות שלנו אחרי כחצי תחרות וחשבתי שהתוצאה שלנו היא בסביבות 30%, אולי מקום אחרון בארץ.

אי אפשר לעבור ליד הבאה. אמרתי לשותף שלי, שאם רוצים לעבור את ה-50%, אין ברירה: צריך להכריז ולשחק הכי אגרסיבי שאפשר.
זה התחיל ב-♠6 שאי אפשר להכריז ואי אפשר לבצע. היינו היחידים שהכרזנו אותו והבן שלי ביצע אותו באמצעות משחק לחץ מדומה. זה נגמר בחוזה של 6NT (החוזה הנכון הוא 3NT), שביצעתי לאחר שיריב הוביל ב-K♦. זכיתי ב-A♦. לאחר שזכיתי ב-11 לקיחות שיחקתי  קטן לכיוון ה-Jx♦,שנותרו בדומם. היריב עם Qx♦ נכנס למצב של משחק סופי. ואחרי הזכייה ב-J♦ ביצעתי את החוזה.

התוצאה הסופית: 45% מועדוני. קצת מעל ל-50% בחישוב הארצי.

שאף אחד לא יטעה, זה היה עלול גם להיגמר ב-20% בחישוב הארצי. 

עיקרון הרצף או מדוע לא עוברים לתחרות הבאה?

אותו עיקרון של לעבור ליד הבאה, נכון גם לגבי תחרויות: תוצאה גרועה במיוחד בתחרות - עבור לתחרות הבאה. 
העיקרון נכון, אבל הביצוע הרבה יותר קשה מאשר לעבור ליד הבאה.

אנחנו רואים את זה בכל ענפי הספורט. גם אצל הטובים ביותר וגם אצל הקבוצות הטובות ביותר.

יש תקופות של רצף הצלחות ויש תקופות של רצף כישלונות.
זה לא ששחקני כדורסל בקבוצת NBA או אפילו בקבוצה מצמרת הליגה בישראל, שכחו לשחק כדורסל.

זה לא ששחקני כדורגל בקבוצות הטובות ביותר באירופה הפסיקו להיות שחקנים טובים. גם שחקני טניס בצמרת הטניס העולמי הם מעולים בתחומם. זה נכון גם לגבי שחקני ברידג' טובים או מצוינים. 

יש כנראה היבט פסיכולוגי לרצף כישלונות. אתה יודע שאתה טוב בתחום (היו רצפי הצלחות) ונכשל פעם ועוד פעם. בפעם השלישית, אתה שואל: מה קרה לי? האם רמתי ירדה? הלחץ גדל. אתה מנסה להצליח בכוח ולא עובר מתחרות לתחרות או מיד ליד הבאה. לרוב זה מביא עוד כישלון, עוד תסכול ועוד לחץ.

בגיל צעיר אתה מבין שזה לא סביר שאתה נמצא בירידה. בגילי אתה כבר שואל את עצמך: האם לא התחלתי בתהליך של ירידה בכישורים שלי? תהליך שראיתי אצל אנשים אחרים וחוויתי אותו בתחום המחשבים.

רוב אנשי המחשבים מעל גיל 40 מנסים להישאר בתחום בו רכשו ניסיון וידע, שיקנו להם יתרון. קשה להם ללמוד תחום חדש ולהתחרות שווה בשווה מול צעירים. 

אני המשכתי להיכנס לתחומים חדשים וללמוד אותם. לקראת גיל 60 חוויתי ירידה ביכולתי להיכנס לעומק לתחומים חדשים.
האם זה מה שקורה לי עכשיו בברידג'?

מה קרה בליגה לאומית?
כפי שהקוראים יודעים אני נמצא בתקופה רעה לאחר תקופה טובה מאד. קראו למשל: שלבי הגמר של אליפות הארץ: נכשלנו בגדול.  
קיוויתי שהליגה לזוגות תהיה התחרות שתסמן את סוף התקופה הרעה.
חשבתי שאם נסיים בין חמשת הזוגות הראשונים, זה יהיה סימן לסוף התקופה הרעה. 

ההתחלה הייתה טובה. כמה תוצאות טובות נגד זוגות חזקים ואז הגיעה היד שבה הראתי שני צבעים. § היה הצבע השני. הכרזתי אותו בגובה 3. השותף שלי הכריז §4 במקום §5.

תוצאה רעה במיוחד אחרי שזכיתי ב-11 או 12 לקיחות.

הבעיה הייתה שלי ולא של השותף. צריך לעבור ליד הבאה. לא עברתי. לא הייתי באחת משתי הידיים הבאות, שהסתיימה בתוצאה רעה במיוחד.

את השנייה, בה נעדרתי מתחילת שלב ההכרזה, אציג בפוסט הבא: יד מתסכלת שבמקום תוצאה של 100%, קיבלנו Bottom. 

עברתי למוד של "לא לעבור ליד הבאה", אלא לנסות לתקן. זה לא הצליח. התסכול גבר ויחד איתו גם כמות ומהות השגיאות. התוצאה הייתה בהתאם.

הערת שוליים

בכל זאת היו כמה דברים מעניינים ולמדתי דברים חדשים. בפוסט הבא, אציג מה למדתי על Double מעניש.

שלבי הגמר של אליפות הארץ: נכשלנו בגדול

ביום שישי שיחקתי עם הבן שלי בחצי גמר אליפות הארץ. כשחזרתי הביתה, שאלתי את עצמי שתי שאלות:

1.  האם אני עדיין יודע לשחק ברידג'?

2. האם כדאי שאצמצם באופן דרסטי את כמות התחרויות שאני משחק (חשבתי להמשיך ללמד)? 

הסיבה לכך היא רמת המשחק הנוראה שלי באותו יום (למעט אולי, יד אחת שבה משחק ההגנה שלי היה הטוב ביותר האפשרי וקיבלנו בה תוצאה מקסימלית). 

בשבת שיחקתי הרבה יותר טוב מאשר ביום שישי וחזרתי בי. 

התוצאות היו גרועות במיוחד בשני הימים. במושב השני (מתוך שלושה) בשבת, השותף שלי היה זה ששיחק הרבה מתחת לרמתו הרגילה. 

סיימנו במקום נמוך מאד בגמר ב'. לא דומה בכלל לתוצאה שלנו באותה תחרות לפני שנה.

לתוצאות המלאות של גמר א' לחצו כאן.

לתוצאות המלאות של גמר ב' לחצו כאן.

מדוע יש תנודות גדולות בתוצאות שלי בתחרויות?

אני כבר יודע ומבין משהו בברידג'. ביום טוב, עם שותף ברמתי שנמצא גם הוא ביום טוב, אני יכול להתמודד שווה בשווה מול שחקנים ברמה גבוהה מאד. 

יש לי עוד הרבה מה ללמוד וזה מה שאני עושה כל הזמן. כך נהגתי בעבר בתחומים אחרים וכך אני ממשיך לנהוג גם בתחומים אחרים (כולל תחום בנושא מחשוב, שבעבר נחשבתי בו לאחד מטובי המומחים בארץ ואולי אפילו בעולם).

סיבה ראשונה: כמו בכל ענף ספורט לכולם יש תקופות טובות ותקופות רעות

אם תסתכלו על ספורטאים וקבוצות בכל ענף, תראו תקופות של שיא ותקופות של משבר. זה נכון גם לטובים ביותר.

אני בוודאי לא הטוב ביותר בברידג', אבל אני נמצא כרגע בתקופה לא טובה. עד לפני חודש, שיחקתי הרבה יותר טוב והייתה לי תקופה טובה.

מה שמבחין בין הטובים יותר לטובים פחות, הוא שהטובים יותר יעשו תוצאות טובות או לפחות בינוניות גם בזמן משבר. התוצאות הן גרועות יחסית לציפיות ולרמה שלהם. 

סיבה שנייה: הגיל

אני כבר לא הכי צעיר. התחלתי לשחק ברידג' בגיל 54 ואני משחק עשר שנים. 

בגילי מאבדים לפעמים ריכוז. צפיתי פעם ב-BBO בשלבי הגמר של אליפות ארצות הברית. שחקנים מהטובים ביותר בעולם, ביצעו שגיאות קשות. אחד הפרשנים הסביר זאת בכך, שזו תחרות קשה הנמשכת מספר ימים והשחקנים האלה בגיל מבוגר.

בגיל מבוגר עלולים להיות פערים גדולים יותר בין תוצאות בתקופה טובה לבין תוצאות בתקופה רעה. 

אני לפעמים משחק נגד ה-Field

להסבר הנושא קראו את הפוסט: עם ה-Field או נגד ה-Field. אני נוטה לשחק לפי מה שאני חושב, גם כשברור לי כשכל ה-Field ישחק אחרת.

ביום טוב יכולות להיות תוצאות טובות וידיים מרתקות. ביום גרוע זה יוצא רע במיוחד. 

בתקופה טובה יש הרבה ימים טובים. בתקופה רעה יש הרבה ימים רעים.

בפוסטים הבאים, אביא כמה ידיים מהתחרות, ששכנעו אותי לחכות עם הפרישה שלי ממשחק תחרותי. אביא בפוסט נוסף, תובנה מעניינת מאחת הטעויות שלי, שחידדה קצת משהו שידעתי וחשוב לא רק בבברידג' ולכן מסביר גם את הערך של משחק הברידג' לנושאים אחרים, לפעמים חשובים יותר.