יום שני, 24 בפברואר 2014

פוטנציאל

גדלתי בשכונה די מבודדת בירושלים. בלילות שמענו את יללת התנים מהשדות המקיפים את השכונה.
לא היה לנו אינטרנט. לא היו מחשבים ואפילו לא הייתה טלוויזיה.

שיחקנו על הכביש סטנגה וכדורגל. אחת לכמה שעות, היה אחד הילדים צועק: "מכונית". כל הילדים היו זזים מהכביש ונותנים למכונית לעבור. 

בגיל 6 לימד אותי אבי לשחק שחמט. ישבתי איתו ועם חברו בחצר ביתו של החבר ושיחקנו. ילדים בני עשר ששיחקו סטנגה ברחוב, ממש קרוב לחצר, ביקשו לשחק נגדי שחמט.
ניצחתי את כולם באופן עקבי.

פוטנציאל? אף אחד לא זיהה אצלי פוטנציאל. המשכתי לשחק מדי פעם עם חברי לכיתה וכמעט תמיד ניצחתי.

אולימפיאדה
בשנת 1964 הייתה אולימפיאדת שחמט בתל-אביב. טובי השחקנים בעולם ייצגו את מדינותיהם. לאחר סיום האולימפיאדה נשארו כמה מטובי השחקנים בארץ ושיחקו משחקים סימולטניים.
לירושלים הגיע רב האמן הבינלאומי ויקטור צ'וקלטיה, השחקן מספר אחד ברומניה. הלכתי עם חברים לשחק נגדו.

סימולטני וסימולטני עיוור
במשחק סימולטני בשחמט, משחק שחקן אחד בו זמנית מספר משחקים , נגד מספר גדול של שחקנים (20 שחקנים, 30 שחקנים, מאה שחקנים ויותר). לרשות מתחריו עומד הרבה יותר זמן מחשבה.

משחק עיוור הוא משחק בו אחד השחקנים יושב עם גבו ללוח ואינו רואה את הכלים. הוא מחזיק את תמונת המשחק בראשו. כשיריבו עושה מסע הוא אומר לו איזה כלי זז לאיזה משבצת. השחקן המשחק משחק עיוור, אומר איזה כלי שלו הוא מזיז לאיזו משבצת.

סימולטני עיוור הוא משחק בו שחקן, שאינו רואה את הלוחות מחזיק אותם בזיכרונו. 

במאה ה-18 שיחק השחמטאי הצרפתי פילידור משחק סימולטני עיוור נגד שלושה שחקנים. הוא הזמין היסטוריונים לתעד את האירוע, בהנחה שהדורות הבאים יתקשו להאמין, שמישהו הצליח לעשות זאת.
כשהייתי בן 18 שיחקתי סימולטני עיוור נגד שני שחקנים. ניצחתי את שניהם.

משה (מיגל) ניידורף ז"ל, יהודי שברח במלחמת העולם השנייה לארגנטינה, היה במשך שנים ארוכות השחקן הטוב ביותר במדינתו החדשה.
ניידורף שיחק משחק סימולטני עיוור נגד 50 יריבים!!!.

כל הסיפור על סימולטני ועל סימולטני עיוור, בא להמחיש את פערי הרמה בין מי שמשחק לבין יריביו
מי שמשחק סימולטני מנצח את מרבית יריביו.

גם ויקטור צ'וקלטיה עשה זאת בירושלים. רק שניים לא הפסידו נגדו: מבוגר אחד ניצח ואני, אז נער בן 13, סיימתי בתיקו. 

בעקבות התוצאה הזו הוזמנתי לשחק במועדון שחמט. אחרי פחות משנה זכיתי באליפות ירושלים לנוער.
אריה רוזנברג ז"ל, שניהל את מועדון השחמט, רשם אותי כשחקן בלוח 12 בליגה (שישה הראשונים משחקים בדרך כלל. מותר להחליף אחד או יותר מהם בשחקנים הרשומים בלוחות נמוכים יותר). 

למרות שהייתי בדרגה הנמוכה ביותר ורשום בלוח הנמוך ביותר, בחר אריה לתת לי לשחק חמישה משחקים בליגה.
אף אחד לא הצטער על זה: ניצחתי ארבעה יריבים. היריב שהפסדתי נגדו היה אחד מששת שחקני נבחרת ישראל.

מה בכל זאת היה חסר?
לא הייתי הצעיר המוכשר היחיד בירושלים. לא היה מי שיאסוף את הצעירים המוכשרים ידאג להם, יאמן אותם ויקדם אותם. 
כל אחד מאיתנו הגיע להישגיו בזכות עצמו בלבד.

בבאר-שבע, תל-אביב, חיפה ופתח תקווה היה מי שהשקיע זמן ומאמצים לקדם חבורות נערים מוכשרים.
לאורך זמן הם הגיעו להישגים טובים בהרבה.

מה פתאום כתבתי רק על שחמט בפוסט בבלוג על ברידג'?
בפוסט ההמשך: פוטנציאל - דור שני. אתייחס למצב בברידג', הדומה למצב שתיארתי בשחמט.







אין תגובות:

פרסום תגובה

Featured post

יד השנה 2011: הלגמו במיטבו

 היד הבאה נבחרה בשנת 2011  כיד השנה  על ידי   The  International Bridge Press Association. זיא מחמוד כתב עליה, שהיא לא רק יד השנה, אלא ...