האם זה פשע לחשוב?

"דירקטור, הוא חשב" יש שחקנים שצועקים בטון מאשים, כאילו שהיריב  ביצע עבירה פלילית חמורה. חלק מהשחקנים (העבריינים לכאורה) הפחות מנוסים, נבהלים וחושבים על העונש החמור הצפוי להם: עבודות שירות? מעצר בית? אולי שנה שנתיים בבית סוהר?

אני לתומי חשבתי שברידג' הוא משחק שצריך לחשוב בו. לפעמים חשיבה ארוכה שלא לצורך היא עבירה על חוקי הברידג', משום שהיא מעבירה מידע לא-חוקי לשותף. לפעמים היא נעשית ללא כוונת זדון של העברת מידע כזה. במקרה כזה אם השותף מכריז הכרזה, שלא סביר שיכריז, הזוג נענש. הפרוצדורה: קוראים למנהל התחרות. הוא מוודא את נכונות העובדות ואחרי כן אומר: תקראו לי בסוף המשחק, אם נפגעתם.

דוגמה חיובית

יש גם דרכים אחרות לפעול כאשר יריב חושב מחשבה ארוכה. כדוגמה חיובית אביא את האופן שבו התנהג יעקב מיוחס, האיש שגידל וטיפח ילדים ונערים שאחר כך שיחקו בנבחרת ישראל הצעירה שזכתה באליפות העולם. 

בפסטיבל הברידג' בתל-אביב, מיוחס פתח ♠1.לאחר שתי הכרזות Pass אני הכפלתי. הוא הכריז ♠2. השותפה שלי חשבה מחשבה ארוכה. מיוחס אמר לה: אין לי שום דבר נגדך, אבל אם לא אקרא למנהל התחרות לא אוכל לשמור על הזכויות שלי. אם אחר כך יתברר, שלשותף שלך יש להכריז את מה שיכריז, לא אקרא שוב למנהל התחרות. 

המשכתי להכריז עם AKQxxx,♥AKTxx♦ ו Void ב ♠. הוא לא קרא שוב למנהל התחרות.

דוגמה שלילית

בתחרות ארצית, שחקנית לא טובה גערה בי קשות על המחשבה הארוכה שלי. היא איימה לקרוא למנהל התחרות. אני הייתי הכרוז. השותף שלה הוביל בקלף בסדרה שבדומם היה Single Tone (קלף בודד) ואני חשבתי מחשבה ארוכה.  

תשאלו כיצד אני יודע שהיא שחקנית לא טובה? ובכן אף שחקן טוב לא היה גוער בי על מחשבה במצב כזה. השחקנית חשבה, שאני חושב על מה, שהיא הייתה חושבת לו היא הייתה הכרוז: איזה קלף לשים מתוך הקלף הבודד שיש בדומם?

אני ניסיתי לתכנן את המשחק כלו ולא את הלקיחה הראשונה.

אם מישהו מכם צפה ב BBO בתחרות כמו Bermuda Bowl (אליפות העולם לנבחרות לאומיות), בהן משחקים טובי השחקנים בעולם, בוודאי שם לב שכמעט בכל יד, הכרוז חשב מחשבה ארוכה כמו שאני חשבתי.  

שחקנים טובים מנסים לתכנן את המשחק כלו, לפני שהם משחקים את הלקיחה הראשונה.

רוצים לדעת יותר על מה חושבים שחקנים מומחים במהלך התכנון? קראו מאמר יפה שכתב אפרים בריפמן באחד הירחונים האחרונים של ההתאגדות הישראלית לברידג'.  

מטרת פוסט זה

פוסט זה בא להסביר ולהדגים, שלא בכל המקרים שאתם או אפילו מרבית השחקנים, חושבים שלשחקן יריב שחשב ארוכות, לא היה על מה לחשוב, זה אכן המצב.

זה שאתם חושבים, שאין לו על מה לחשוב, לא בהכרח מוכיח, שגם אם יש לו גישה אחרת אין לו מה לחשוב.

אני שחקן שלפעמים חושב שכששחקנים אחרים אינם חושבים. מעולם לא חשבתי (ומעולם לא אחשוב) במתכוון על מנת להעביר מידע לא חוקי לשותף. קורה שזה יכול להתפרש כך אחרי שהוא מכריז הכרזה, שאינו יכול להכריז ואז מענישים אותנו. 

אביא לכם שתי דוגמאות מניסיוני בהן חשבתי ומרבית השחקנים לא היו חושבים. אסביר גם על מה חשבתי. 

בשתי דוגמאות לא רק שהיה לי על מה לחשוב, קשה להתווכח עם התוצאות. 

דוגמה 1: לחשוב אחרי שתי הכרזות Pass

אנחנו במצב לא פגיע. יש לי יד מאוזנת (לא 4-3-3-3) עם 10-11 נקודות. אני מחזיק ב AKJ8♠. היריב שלפני פתח בגובה 1 בסדרה אחרת. הכרזתי Pass. היריב השני הכריז. השותף שלי הכריז Pass. היריבים המשיכו להכריז ואני והשותף הכרזנו Pass בפעם השנייה.
היריבים המשיכו להכריז בסדרות אחרות מ ♠ ההכרזה האחרונה בגובה 2. שוב הגיע תורי להכריז. אינני במצב של Balancing (היריב שלפני לא הכריז Pass).

האם יש לי על מה לחשוב או שעלי להכריז מיד Pass?    

רוב השחקנים יגידו שאין על מה לחשוב. התשובה שלי: כן. יש לי על מה לחשוב. אני מנסה למצוא התאמה של לפחות 4-4 ב ♠ על סמך ההכרזות של היריבים. 
למי שמוצא התאמה רק על סמך הכרזות של השותף אין על מה לחשוב.
בפעם הראשונה הכרזתי Pass משום שבכל הכרזה אחרת שלי, אני מרמה את השותף.
בפעם השנייה הכרזתי Pass משום שהכרזות היריבים לא סיפקו מספיק מידע ביחס לחלוקה ב ♠.
בפעם השלישית הייתי צריך לחשוב על מנת לדעת האם יש או אין הסתברות גבוהה להתאמה של 4-4 או יותר ב ♠.

כבר קרה לי שבמצבים כאלה, זיהיתי התאמה והכרזתי ♠2. ברוב הידיים אני חושב ומוצא שאין הסתברות גבוהה מספיק להתאמה כזו ומכריז Pass. 

מאז שהתחלתי לשחק, אפשר לספור על אצבעות של שתי ידיים את מספר הידיים, בהן מצאתי הסתברות גבוהה מספיק להתאמה כזו והתערבתי בהכרזה.
באף אחת מהן לא קיבלתי תוצאה של מתחת ל 90%. 

דוגמה 2: להקריב או לא להקריב?

אני פגיע היריבים לא פגיעים. השחקן שלפני פתח 1NT. השותף הכריז  Pass. היריב השני הכריז ♦2 שפירושו טרנספר ל ♥.

מה תכריזו עם היד הבאה?
AT8xxxxx   ♠
xx              ♥
-                ♦
Jxx            ♣ 

כמובן  ♠4. כך חשבו כל השחקנים בתחרות בה שיחקתי או ליתר דיוק לא חשבו והכריזו אוטומטית. היו ביניהם גם לא מעט שחקנים בדרגות רב אמן לסוגיהן. 

אני עצרתי וחשבתי מחשבה ארוכה. 
חשבתי על שלושה דברים:

1. האם לשחקן שעשה טרנספר יש void ב ♠ ואני הוביל אותם לסלאם, שאולי לא יגיעו אליו אם אכריז Pass? 

2. האם בחוזה מוכפל של ♠4 ההסתברות שאפול פעמיים או יותר אינה גבוהה? הערכתי שהיא גבוהה מדי בשביל להכריז ♠4.

3. לא פחות חשוב מהשניים הקודמים: אינני מחמיץ שום דבר. אם לאחר הכרזת ♥2 של הפותח אשמע שתי הכרזות Pass, זה הזמן להתחרות על משחק חלקי ולהכריז ♠2.

לאחר המחשבה הכרזתי Pass. היריבים לא קראו לשופט בטענה של מחשבה ארוכה. הפותח הכריז ♥2 ושתפו  ♥4 שהיה החוזה הסופי. 

השותף שלי הוביל ב ♦ שחתכתי. עכשיו קראו היריבים לשופט בטענה שחשבתי מחשבה ארוכה. 
לא הכחשתי והשופט לא קיבל את טענתם, שמגיעות להם זכויות כלשהן. 
לא רציתי וגם לא יכולתי לסמן לשותף במה להוביל באמצעות המחשבה הארוכה. 

עכשיו נותר לי לברר למי יש קלף בודד ב ♠. לי יש 8 קלפים. למי שפתח 1NT יש לפחות שני קלפים. נותרו עוד 3 קלפים בסדרה. לשותף שלי או לשחקן שעשה טרנספר יש קלף בודד בסדרה. קיוויתי שזה השותף שלי. 
שיחקתי את ה A♠. השותף שלי שם ♣.  ♠ קטן לחיתוך של השותף שחזר ב ♦ נוסף שחתכתי. זו הייתה הלקיחה האחרונה של ההגנה.
זכינו ב 4 לקיחות והפלנו את החוזה. 

תוצאה "קצת" יותר טובה מהתוצאה בחוזה מוכפל של ♠4 מהצד שלנו. 
ההגנה זוכה ב:
 2-3 לקיחות ב  ♠
 2 לקיחות ב     ♥
2-3 לקיחות ב   ♣

זה לא ייגמר בתוצאה של פחות מ 800 לטובת היריבים. 

השלם קטן מסכום חלקיו: על שותפות בין שחקנים עם פערי רמה גדולים

לא מספיק להיות שחקן נבחרת ישראל
שחקן נבחרת ישראל היה היחיד, שלא ביצע חוזה של משחק מלא בתחרות  Top-Bottom  בפסטיבל הבינלאומי בתל-אביב.
לפני שתאשימו אותו ברשלנות או תהללו אותי ואת שותפי על הגנה מבריקה במיוחד, בואו נבחן את מה שקרה.

השחקן המעולה פתח 1NT. לשותפתו היו ארבעה קלפי ♥. היא החליטה להתעלם מכך ושותפה שיחק בחוזה של 3NT. בכל השולחנות האחרים השתמשו בקונבנציית סטיימן ומצאו את ההתאמה של 4-4 ב ♥. החוזה הסופי היה ♥4. ♥4 הוא חוזה, שאי אפשר לא לבצע. כולם ביצעו אותו. 

בהגנה סבירה, כפי שהייתה בשולחן שלנו, נופלים פעם אחת ב 3NT. בהגנה פחות מסבירה, הוא היה מבצע את החוזה אבל עדיין הוא ושותפתו היו מקבלים תוצאה של 0% על היד. 
רק בהגנה שערורייתית, שנגדה היה מבצע את החוזה עם לקיחה עודפת היו שותפתו והוא זוכים לתוצאה טובה.

לא מספיק להיות צעיר מוכשר עם הישגים יוצאי דופן
השחקן הצעיר שהיה שותף לזכייתה של נבחרת ישראל הצעירה באליפות העולם, שיחק את החוזה בסדרת ה ♠ באופן מושלם. הוא זכה בכל 13 הלקיחות. רוב השחקנים זכו רק ב 12 לקיחות. למרות זאת אני ושותפי קיבלנו נגדם תוצאה של 100% על היד. 

השחקן הצעיר פתח 1NT. כידוע, הכרזה זו היא Limit Bid, כלומר: מראה טווח קטן מאד של נקודות (במקרה זה 15-17 נקודות ויד מאוזנת). לאחר הכרזת Limit Bid מי שמחליט מהו החוזה, הוא שותפו של המכריז.

מה כבר יכול לעשות שחקן מוכשר בטירוף, כאשר השותפה שלו עשתה טרנספר ל ♠  ואחרי זה החליטה, שהחוזה הוא ♠4?
בידה היו 6 קלפים בסדרת השליט, כולל AKQ, חוסר (Void) בסדרה אחרת וכוח בסדרה צדדית.  

כל יתר השחקנים קיבלו את החלטה אחרת וסבירה הרבה יותר, שהובילה לחוזה של ♠6.    

מדוע שותפות בין שחקנים שהפער ברמתם גבוה עלולה להיות בעייתית?
שתי הדוגמאות הקיצוניות לעיל, מדגימות היטב איך בלא מעט מקרים, אין די ברמת משחק גבוהה במיוחד של אחד השותפים. 
בפסקאות הבאות אנסה לנתח יותר לעומק את מגבלותיה של שותפות כזו. 

נחלק את הידיים בתחרות לשלוש קבוצות, שלכל אחת מהן אתייחס בנפרד.

קבוצה 1: הידיים שמשחק שותף אחד - בקירוב 25% מהידיים בתחרות ישתייכו לקבוצה זו.

קבוצה 2: הידיים שמשחק שותף שני - בקירוב 25% מהידיים בתחרות ישתייכו לקבוצה זו.

קבוצה 3: הידיים שהם משחקים בהגנה ושחקן יריב הוא הכרוז - בקירוב 50% מהידיים בתחרות ישתייכו לקבוצה זו.

קבוצה 1: הידיים שמשחק השותף החזק
כאן נמצא הפוטנציאל לתוצאות טובות. השותף החזק, משחק טוב יותר ממרבית השחקנים בתחרות ולכן יש סיכוי גבוה, שישיג תוצאות טובות יותר משחקנים אחרים.
קיים לכך תנאי מקדים: השחקן החזק ושותפו החלש ממנו, הגיעו לחוזה האופטימלי או לפחות לחוזה סביר. כפי שראיתם, בשתי הידיים לעיל, לא תמיד זה קורה.

קבוצה 2: הידיים שמשחק השותף החלש
אל תצפו בידיים אלה לתוצאות טובות מהממוצע. גם השחקן החזק יותר יודע זאת. הוא ינסה להעביר ידיים כאלה לקבוצה 1 על ידי הפיכתו לכרוז. יש לזה מחיר: החוזה עלול להיות רחוק מאופטימלי.
אם קראתם את ספרו המרתק והמומלץ של ויקטור מולו
 Bridge In The Menagerie, נתקלתם בוודאי באחד השחקנים, שדואג להיות כמעט תמיד הכרוז. 

קבוצה 3: הגנה - צריך שניים לטנגו
היות שמדובר בערך במחצית הידיים בתחרות, זו הקבוצה החשובה ביותר. צריך שניים לטנגו. צריך גם שניים להגנה בברידג'. פערים גדולים ברמת השותפים, לא יתרמו לתיאום בהגנה. הגנה היא אולי נקודת החולשה העיקרית של שותפות עם פערים גדולים ברמה. 

פוסט קודם בו תיארתי כיצד לא "שילמתי" 1,100 נקודות רק בגלל, שהשארתי את ההחלטה לשחקנית טובה פחות, מדגים זאת היטב. 

אביא שתי דוגמאות קיצוניות נוספות.

הגנה דוגמה 1: ההגנה היצירתית "מכרה" לקיחה
 הגנה יצירתית מעולה של שחקן בדרגת אמן בינלאומי, הביאה לכך שביצעתי חוזה עם לקיחה עודפת. 

לאחר שפתחתי ♠1 התערב שותפו של האמן הבינלאומי באמצעות אוברקול של ♦2 במצב של Balancing. שותפי התחרה על חוזה חלקי בהכרזת  ♠3 ביד חלשה עם תמיכה בסדרה. בלקיחה הראשונה נתתי לשחקן החזק לזכות עם ה K♥ כשברשותי A ו J. 

בדומם נראו Axx♦  וברשותו היו ה K♦ וה J♦.  מההכרזה, הדומם והקלפים שבידו, הסיק ששותפו מחזיק לפחות ב Q וב T בסדרה זו. הוא המשיך ב K♦. במטרה לשחרר חסימה. זכיתי ב A בדומם. השחקן החזק, זכה בלקיחה הבאה ב A♠ והמשיך ב J♦. זכיתי ב Q♦  שהיה אחד משני הקלפים בסדרה שהיו לי. 

איך היה השחקן החזק יכול לנחש, ששותפו ביצע אוברקול בגובה 2 בסדרת מיינור עם חמישה קלפים ללא אף נכבד? 
כל שחקן שלמד או קרא על אוברקול, לא היה מכריז כפי שהכריז שותפו.

ללא הכרזה כזו, לא הייתה הגנה יצירתית, לא הייתה הובלה ב ♦ מכיוונו של השחקן החזק. ההגנה הייתה זוכה תמיד בלקיחה ב ♦: את ה Q מכסים עם ה K וה A בדומם זוכה, אבל ה J מוגבה.
קלף קטן מכסים ב J ה A בדומם זוכה וה K זוכה בלקיחה. 

הגנה דוגמה 2: הפעם משחקים ללא KJT
ההסבר ההגיוני ביותר למשחק ההגנה של השחקנית הפחות טובה הוא שהיא חשבה, שאת היד הזאת משחקים באופן חד-פעמי ללא K♠, ללא J♠ וללא T♠.

השותף שלי שיחק בחוזה של 3NT. היריבה פתחה ♠1 עם AQxxx. לאחר שהובילה ב  ♠ רביעי מלמעלה (הובלה סבירה), ראתה שני קלפים קטנים בדומם. גם השותף שלה שרת בסדרה ושותפי זכה עם ה 9. כשקיבלה את היד בסדרה אחרת. משכה את ה A♠ . שותפה לא שרת. חלוקת קלפי ה ♠ הייתה: 5 (אצלה) - 5 (אצל שותפי) - 2 (אצלי) ואחד (אצל השותף שלה). עכשיו המשיכה עם ה Q♠  לכיוון ה KJT של שותפי. 
מצאתם הסבר טוב יותר למשחק ההגנה? ספרו לי. 

הגנה עקב אכילס גם במקרים פחות קיצוניים
הדוגמאות הקיצוניות מדגימות היטב את הבעייתיות. במציאות נתקלים לרוב בדוגמאות קיצוניות פחות. בשונה מהדוגמאות הקיצוניות, בדוגמאות אלה נתקלים בשכיחות גבוהה. 

לסיכום
בגישה הפסיכולוגית של הגשטלט מדברים על: "השלם גדול מסכום חלקיו". המקרה של שותפות בין שחקנים עם פער רמות גדול הוא בדיוק הפוך: השלם קטן מסכום חלקיו. 

אם "נחבר" את הרמות של שני השותפים, הרמה שלהם כזוג, תהיה נמוכה מהממוצע. 
המילה נחבר מופיעה במירכאות, משום שאין הגדרה מדויקת וכמותית של רמת שחקן בברידג' וכמובן שאין שיטת חיבור מדויקת.

לו הייתה שיטה כזו, רמתו של זוג מתואם וברמה דומה או שווה, הייתה מקבלת ערך גבוה יותר מרמתו של זוג שחקנים, שאחד מהם ברמה גבוהה והשני ברמה נמוכה וסכום הרמות של שני הזוגות שווה.

 

מה עשיתי רע ששילמתי 1,100?

 

 קרה לכם שפתחתם ♦1 עם 13 נקודות ושילמתם 1,100 נקודות, אחרי שהיריבים הכפילו?

אתם שואלים את עצמכם: מה עשיתי רע היום, שזה מגיע לי? (התשובה היא לא עשיתם שום דבר רע).

אתם מסתכלים ב Score Sheet ורואים שאתם לא היחידים: כמעט כל מי שישב בצד שלכם "שילם" 1,100. זה לא מנחם אתכם ואתם ממשיכים להרגיש רע. 

לא הייתי רחוק מזה בתחרות ארצית לפני בשלוש שנים. כשבסוף "שילמתי" רק 500 נקודות, הרגשתי קצת פחות רע.

התחלת ההכרזה באותה יד

אני המחלק במצב פגיע. אני מחזיק בידי 13 נקודות.

היד שלי:

AJxx♠ 

AKxx♥

   xxx♦ 

    JT♣

פתחתי ♦1. היריב, שישב אחרי, אחד מטובי השחקנים בארץ, הכפיל (מה שהתברר מאוחר יותר כ Big Double). 

השותפה שלי הכריזה Pass עם 4 נקודות:

 Qx♦ ו  Qxx♠

גם השותפה של המומחה, הכריזה Pass, אבל היא לא הצליחה להסתיר את החיוך שלה. הבנתי, אצל מי נמצאים רוב קלפי ה ♦. 

אני בצרות. מה עושים עכשיו.

מדוע לא הכרזתי SOS ReDouble?

היו לי שתי סיבות.

הסיבה הראשונה הייתה ששיחקתי עם שותפה שזו הייתה הפעם השנייה או השלישית ששיחקתי איתה. לא דיברנו על  SOS ReDouble. פחדתי שהיא תחשוב, שזה ReDouble מעניש, עם יד חזקה והרבה קלפי ♦ ותשאיר אותו (מסכים, זה לא הגיוני).

במקרה כזה, היריבים לא היו רושמים את התוצאה השכיחה של 1,100 לזכותם. גם לא את ה 1,400, שקיבלו יריביהם של אלה שמשום מה השאירו חוזה מוכפל של ♦1. הם היו מקבלים הרבה יותר.

הסיבה השנייה באיזה חוזה תעדיפו לשחק ♥1 בהתאמה של 4-3 כשבידכם AK או ♣2 בהתאמה של 5-2 כשבידכם JT? הסבירות שאשמע ♣2 אחרי RDBL גבוהה.

מצאתי את ה bid היצירתי ♥1. אם תכריז השותפה ♠1, אכריז Pass. תכריז ♣2, אכריז Pass.

המומחה הכפיל שוב וזה היה החוזה הסופי. 

צרות באות בצרורות

 

כשהמומחה הוביל ב Q♥ הבנתי שאני בצרות. ההובלה הבטיחה גם
ה J. בדיעבד התברר שהוא הוביל מ QJT9.
שמחתי לראות בדומם ארבעה קלפי ♥ קטנים. זכיתי ב K ושיחקתי J♣

היריבה זכתה ב K ושיחקה ♣ לעשר (T) שלי ול Q של המומחה. הוא המשיך ב J♥. שותפתו שיחקה את ה 3♠. חשבתי. בטוב ליבו, אמר לי היריב: אם לא תיקח את ה A אמשיך בעוד ♥. 

השבתי לו: אני יודע שתמשיך. יותר מעניין אותי מה מסמן ה 3♠ של שותפתך. היא מעוניינת שאמשיך ב-♠ ענה לי. כך גיליתי את מקומו של ה-K♠.

 הצלה
עכשיו, התכנית שלי הייתה ברורה: משכתי את ה-A♠ ושיחקתי ♠ ל-Q בדומם ל-K של הגברת. 
זה נכון, שאין לי תכנית משחק טובה יותר, אבל לתכנית זו היה יתרון נוסף: השארתי את ההחלטה בידי השחקנית הפחות טובה.

כשהיא חזרה ב ♣, שחתכתי בידי הבנתי שצדקתי.  אחרי חזרה ב ♦ ל-A של שותפה, שהיה מושך שני סיבובי ♥ ומשאיר אותי ללא שליטים, מצבי עגום. עכשיו שיחקתי את ה-J♠ ו ♠ נוסף שחתכתי בדומם.
שני החיתוכים של ה-♣ בידי ושל ה-♠ בדומם, עשו את ההבדל: 500 נקודות ליריבים במקום 1,100 נקודות.

הלקח

 

בכל פעם, שיש פער גדול ברמת יריביכם ואתם יכולים לבחור בידי מי מהם להשאיר את ההחלטה, בחרו בשחקן הפחות טוב מבין השניים. הסיכויים שהוא יטעה גדולים יותר.   

 

קישור לסרטון על SOS Redouble 

SOS Redouble

תחרות ראשונה בפסטיבל באילת

לתחרות הראשונה שלנו בפסטיבל הים האדום באילת בשנת 2006 (תחרות הזוגות הפתוחה Top-Bottom ), הגענו בני ניר ואני  כסגני אמני כסף המשחקים פחות משנה וחצי. מעולם לא עברנו את גבול ה 60% בתחרות ארצית.

בפסטיבל משתתפים מאות או יותר זוגות מהארץ ומחו"ל. רמת המשתתפים בתחרות הזוגות הפתוחה משתנה: יש שחקנים מקצוענים ברמה גבוהה מאד, יש שחקנים בכל רמות הביניים ויש שחקנים מתחילים (כמונו למשל). בתחרות שלושה מושבים, כל אחד ביום אחר.

המושב הראשון: הטבלה משקרת

קלישאה מקובלת בענפי ספורט היא ש"הטבלה אינה משקרת". לגבינו לא תפסה הקלישאה. התוצאה של כ 53% "משקרת". אם המושב היה מחולק לשני מושבים, שהשני בהם כולל את 10 הידיים האחרונות בלבד אז התוצאה של מושב 1א (יתר הידיים) הייתה מעל 60%. את התחרות של 10 הידיים האחרונות, היינו מסיימים במקום האחרון עם תוצאה של כ 20% או 30%. 

הסיבה לכך הייתה שאת המושב התחלנו בעמדת נחיתות. בשונה ממרבית המשתתפים, אני עבדתי באותו יום עד שעות הצהריים. ניר למד כרגיל בבית ספרו. כשסיים, נהגתי את כל הדרך לאילת והגענו שעה לפני תחילת התחרות.

בידיים האחרונות היינו כל כך עייפים, שלא קלטנו דברים בסיסיים. כך למשל הכרזתי Pass אחרי פתיחה של ♠1 של ניר. הסיבה: משום  מה חשבתי ששחקן יריב פתח ולא שותפי והיה לי אורך בסדרה. כל הזוגות האחרים ביצעו בקלות חוזה של ♠4.

המושב השני: יכול להיות יותר גרוע?

אין תירוצים להצדקת ה 38% שעשינו במושב השני. בכל זאת היו בו שני אירועים שיש בהם נגיעה בהבחנה בין מומחה לשחקן ממוצע. 

האירוע הראשון היה אירוע חיובי שקרה במשחק מול אחד מבכירי המומחים בארץ (כשאחד מהקיביצרים גם טרח לגשת אלי ולהסביר לי עד כמה זה חיובי). אירוע זה הוציא אותי מריכוז ביד הבאה בדרך לתוצאת Bottom.

כשחקנים לא מומחים, כישלון רדף כישלון כשכל תוצאה גרועה משליכה על היד שאחריה.   

באירוע השני סייעתי ליריבי להגיע לחוזה של ♠7 המבוצע על ידם בקלות. התשובה להכרזת 4NT של אחד היריבים (שאלה על קלפי מפתח) הייתה ♥5.  עם AKXXX♥ בידי מיהרתי להכפיל על מנת ששותפי יוביל בסדרה זו. אחד היריבים שהיה Void בסדרת ה ♥   גילה באמצעות הכרזתי שה A החסר הוא בסדרה זו, מה שמאפשר לו להגיע לחוזה זה. ללא הכרזתי היה נאלץ להסתפק בחוזה של ♠6.

אגב, שחקנים טובים יותר לא נזקקו לסיוע של ההגנה במקום לשאול על קלפי ה A וה K♠  השתמשו בשיטה של להראות Controls והגיעו בקלות לחוזה של ♠7.

אחרי המושב השני

ההרגשה הראשונה הייתה כישלון צורב. לא ציפיתי לתוצאה כה גרועה. ההרגשה או ההבנה השנייה הייתה יותר בונה: אני שחקן מתחיל ויש לי הרבה מה ללמוד. 

לקראת המושב השלישי ניסיתי לשכנע את בני המדוכדך, שהתחרות אינה אבודה.
הנחתי שמשקלו של כל אחד משלושת המושבים זהה בחישוב התוצאה. ניסיתי להסביר לו שתוצאה של כ 60% (בפעם הראשונה בחיינו בתחרות ארצית) אפשרית. הסיבה: מרבית השחקנים היותר חזקים משחקים בגמר A ובגמר B. במקרה כזה נעבור בסיכום הכולל את ה 50% ונקבל נקודה ארצית אחת. לא היה קל להעביר לו מסר זה לאחר מושב שני כה גרוע, שאני הייתי האחראי העיקרי לו.

 המושב השלישי

המושב השלישי היה מוצלח. תוצאה של מעל ל 71% עם שתי ידיים בלבד מתחת לממוצע (אחת מהן  40% לא ב"אשמתנו" יריבינו צריכים להכריז 4♥ ולבצע את החוזה עם לקיחה עודפת כנגד כל הגנה וזה אכן מה שקרה בשולחן שלנו). 

לא כדאי להסיק שהמשחק שלי היה מושלם. אחת התוצאות מתחת לממוצע הייתה Bottom  כתוצאה מ Slam הזוי שהגעתי אליו באשמתי הישירה.

ביד אחרת שיחקנו נגד חוזה הזוי של 4♥, שהוכפל על ידי עם 5 קלפים בסדרה כולל K ו J. החוזה הופל פעם אחת, תוצאה של Second Top.  לאחר שהיריב משך את AQ  בסדרת ה ♥ וחתכתי באמצעות קלף נוסף בסדרה נותרתי  עם K ו J גבוהים. לא מיהרתי לחתוך ב J ולחזור ב  ♦ שהיה נותן לקיחה נוספת ותוצאת Top. 

אחרי המושב השלישי

התברר לי שטעיתי ומשקלו של המושב השלישי כפול ממשקלם של שני המושבים הראשונים. כתוצאה מכך בחישוב הכולל סיימנו במקום השני המכובד בגמר C.

אם קראתם את הפוסט גרם מזל = קילו שכל, אולי זכור לכם מה קרה מאחורי הקלעים בתחרות בת חמישה מושבים במועדון בירושלים. בשלב זה גם אני למדתי מה קרה. 

אחרי המושב השלישי, דיבר איתי אחד ממשתתפי הוויכוח שהיה בדעת מיעוט (הוא חשב שלא רק מזל הביא להישג שלנו באותה תחרות): "סתמתם הרבה פיות". כששאלתי במה מדובר סיפר לי על הוויכוח הנ"ל. 

ה 38% שלנו במושב השני באילת היה הוכחה חותכת לטיעון, שזה היה מזל בלבד. קשה היה להסביר באמצעות אותה תיאוריה את ה 71% במושב השלישי.  

גרם מזל = קילו שכל

כשנה אחרי שהתחלתי לשחק ברידג', מיעטתי לשחק. לא משום שלא נהנתי. פרנסה קודמת להנאה. בתקופה זו (ובמשך כמה עשרות שנים קודם לה ובמשך כמה שנים אחריה), מצאתי את פרנסתי מעבודה במחשבים. למי שמתעניין, גם היום אני עדיין כותב בלוג בנושא טכנולוגיות ומגמות בטכנולוגיית המידע: SOA Filling The Gaps. 

יום עבודה שלי התחיל ב 7:30 בפיזור ילדים לבתי-ספר. נמשך בנהיגה מירושלים למקום עבודתי בפתח תקווה והסתיים כשחזרתי הביתה בערך בשעה 20:00 או בשעה 21:00. 

חודש אחד החלטתי להקדים את שובי הביתה בימי חמישי לשעה 19:30 ולשחק בתחרות ברידג'. יום שישי היה יום לימודים קל יחסית בבית הספר של בני. המועדון היחיד בירושלים בו מתקיימות תחרויות ביום חמישי בערב הוא מועדון בית בלגיה. מעולם לא דרכנו בו לפני כן.

הגענו לתחרות של חמישה מושבים (כל זוג יכול לבחור את ארבע התוצאות הטובות מתוך חמש). בתחרות השתתפו בין השאר שחקנים בדרגת רב אמן ואמן זהב (דרגות גבוהות יחסית). אנחנו היינו שני סגני אמן כסף (דרגה נמוכה). בני ישן אחה"צ וכשהגעתי הביתה מהעבודה,  אספתי אותו ונסענו מיד לתחרות. 

אני מניח שלמרבית השחקנים בתחרות היה יום עבודה קל משלי. רוב השחקנים בתחרות לא הכירו אותנו, משום ששיחקנו במועדון אחר.

מה קרה בתחרות?

במושב הראשון סיימנו במקום ראשון. במושב השני סיימנו במקום ראשון. במושב השלישי היה לי יום עבודה קשה ובני לא נרדם אחה"צ. סיימנו במקום אחרון עם תוצאה של פחות מ 40%. 

יום לאחר המושב הרביעי הייתה לבני בחינה בבית הספר. ויתרנו על השתתפותו בתחרות. שיחקתי עם שחקנית שמעולם לא ראיתי לפני כן ששידך לי מנהל התחרות. עברנו את ה 50%, מה שאפשר לי ולבני לוותר על התוצאה הזוועתית של המושב השלישי.

המושב החמישי לא היה מוצלח. התוצאה: 56%.

בסיכום הכולל של התחרות סיימנו במקום השלישי. 

מאחורי הקלעים

ללא ידיעתי, היה וויכוח בין שחקני המועדון: האם שני השחקנים הלא מוכרים בעלי הדרגות הנמוכות במיוחד (ניר בני ואני) הם שחקנים טובים? 

הדעה הרווחת מתאימה לפתגם הידוע: גרם מזל = קילו שכל. מרבית השחקנים חשבו, שהיה לנו מזל.

כיצד התחלתי לשחק בתחרויות ברידג'

הרבתי לשחק עם שלושת ילדי. שיחקתי איתם במגוון גדול של משחקים: מונופול, טאקי, דמקה, סולמות וחבלים, חי צומח דומם ארץ עיר, זאב וכבשים, דומינו, שחמט  וכל משחק אחר שהגיע לידינו והם רצו לשחק בו. אפילו המצאנו משחק מחבואים וירטואלי, ששיחקנו בו  בזמן נסיעה במכונית. 

רק משחק אחד לימדתי אותם ברצינות: שחמט. עברי כשחמטאי עזר לי ללמד אותם יותר מאשר את חוקי המשחק הבסיסיים. שיחקנו גם ברידג'. בשונה משחמט, כל מה שידעתי בברידג' היה חוקי המשחק הבסיסיים ומשהו על שיטת הניקוד של Rubber Bridge. עד כמה לא ידעתי ברידג', תוכלו להבין מכך שלא ידעתי להבחין בין סדרת מייג'ור לסדרת מיינור.

לפני התחרות הראשונה שלי

יום אחד ביקרה בביתנו אחותי. היא סיפרה בהתלהבות, שהיא משחקת בתחרויות ברידג' במועדון. אולי נלך גם אני ואתה לשחק פעם אחת בתחרות? שאל בני ניר, אז בן 12. 

הסכמתי לשחק פעם אחת. על סמך ניסיוני בשחמט, ידעתי ששחקן ברידג' טוב כבר לא אהיה כשאני מתחיל לשחק בגיל 54. 

מצד שני, כשאני עושה משהו אני משתדל לעשות אותו טוב. המסקנה: אשחק פעם אחת בתחרות ואחזור למשחקים הביתיים עם ילדי.

התחרות הראשונה שלי

קיימתי את הבטחתי ובאנו לשחק במועדון מרכז הברידג' בירושלים.

מספר המשתתפים בתחרות המודרכת היה אי-זוגי. המדריכה, בעלת דרגת רב אמן ארד, שיחקה עם אחת המשתתפות.

מה יכולנו לעשות?

המדריכה הייתה חזקה מדי והיא ושותפתה סיימו במקום הראשון. סיימנו במקום השני. 

ההנאה וההצלחה גרמו לנו להמשיך לשחק בתחרויות ברידג', מאז ועד היום.

אני יתום. נשמע עצוב

כשמישהו אומר: "אני יתום" ומוזיל דמעה, זה נשמע עצוב. לא תמיד.

בימים אלה הלך לעולמו יצחק (צחי) שמעוני, מבכירי אנשי הרדיו והטלוויזיה. 

לפני כמה עשרות שנים, לפני שהייתה טלוויזיה בישראל, הנחה שמעוני תכנית רדיו סאטירית בשם שלושה בסירה אחת. 

משתתפי התכנית התבקשו להשלים התחלת משפט, באופן העשוי לשנות את המשמעות המתבקשת של המשך רגיל.

אחד המשפטים שהתבקשו להשלים היה: אני יתום.

האם לאחר ההשלמה של אחד המשתתפים בתכנית המשפט נשמע לכם עצוב?  "אני יתום", אמר אוכל האדם והזיל דמעה, לאחר שסיים לאכול את אביו ואת אמו. (הנוסח המופיע כאן מתאר בדיוק את הרעיון הסאטירי, אבל ייתכן ואינו מדויק, משום שהוא מבוסס על זיכרוני).  

מה ליתום ולברידג'?

לפני שאסביר, אתאר לכם מעט את האופן בו מקבלים שחקני ברידג' דרגות. דרגות נמוכות ובינוניות ניתנות על סמך צבירת נקודות על הישגים. 

יש שני סוגי נקודות:

1. מקומיות - בכל תחרות בה שחקן ושותפו (מתייחס גם לשחקנית ולשותפה) משיג תוצאה מעל 50% הוא מקבל נקודות כאלה. רמת התחרות יכולה להיות הנמוכה ביותר האפשרית. כל תחרות בכל מועדון, מעניקה נקודות כאלה. יש מועדונים, שיש בהם שתי תחרויות או שלוש תחרויות ביום, במרבית ימי השבוע. 

שחקן שמשחק הרבה יצבור ללא בעיות כמות מכובדת של נקודות כאלה.

2. ארציות -  קשה יותר להשיג נקודות כאלה מכמה סיבות:

א. ניתן לקבל אותן רק במספר קטן של תחרויות המוגדרות מראש כתחרויות ארציות.

ב. בדרך כלל, רמת המשחק של המשתתפים בתחרויות אלה גבוהה יותר מהרמה של תחרויות מקומיות במועדון. 

ג. המשתתפים בתחרות הם שחקנים מכמה מועדונים ולא רק השחקנים המוכרים מאותו מועדון.

כשהתחלתי לשחק ברידג', הדרגות הנמוכות והבינוניות (מהנמוכה לגבוהה) היו: סגן אמן, סגן אמן כסף, אמן, אמן ארד, אמן כסף ואמן זהב.

בכל דרגה כזו (למעט סגן אמן) נדרשת צבירה של מספר מסוים של נקודות מקומיות ומספר מסוים של נקודות ארציות. ברוב המקרים צבירת נקודות ארציות הייתה החלק הקשה יותר.

נתמקד לרגע רק בדרגת אמן ובדרגת אמן ארד ובנקודות ארציות בלבד.

לקבלת דרגת אמן נדרשות 10 נקודות ארציות. לקבלת דרגת אמן ארד נדרשות 30 נקודות ארציות.

"אני לא אהיה אף פעם אמן ברידג'" נשמע עצוב

 בדומה למשפט "אני יתום" זה משפט עצוב בדרך כלל (ברידג' הוא רק משחק, אין להשוות אותו ליתמות) - לא תמיד.

כששיחקתי שנה וחצי ברידג' והייתי סגן אמן כסף עם 7 נקודות ארציות, נהגתי לומר את המשפט שבכותרת. "אבל למה שלא תהיה אמן, אתה שחקן טוב" ניסו השומעים לנחם אותי, בין אם חשבו שאני שחקן טוב יחסית ובין אם לא.

"פשוט מאד" המשכתי "אני אדלג ישר לדרגת אמן ארד". זה כבר לא נשמע עצוב במיוחד.

באותה תקופה שיחקתי עם בני הצעיר (אז נער בן 13), שהתחיל לשחק ביחד איתי. במשך שלושה חודשים שיחקנו בארבע תחרויות ארציות, שממוצע הנקודות הארציות שצברנו בתחרות היה 14 נקודות.

כשאמרתי את המשפט, העצוב לכאורה, זה כבר היה אחרי שידעתי כמה נקודות ארציות קיבלתי על שתי התחרויות הארציות הראשונות מתוך הארבע. חיברתי אותו ל 7 הנקודות הארציות, שכבר היו לי והגעתי למספר גבוה משלושים. 

המשמעות הייתה דילוג ישיר מדרגת סגן אמן כסף לדרגת אמן ארד.