בפוסט זה אסכם את פסטיבל הברידג' הבינלאומי בתל אביב בשנת 2024 מזווית הראייה שלי.
האם זה היה פסטיבל בינלאומי?
ממש לא בטוח. הבידוד של מדינת ישראל בעולם ומצב המלחמה הביא להשתתפות דלה מאוד של שחקני ברידג' מחו"ל.
מנהל התחרות הראשי היה מאוריציו דה סאקו מאיטליה.
בדרך כלל מגיעים לפסטיבל מספר מנהלי תחרויות מחו"ל. הפעם הגיע רק מאוריציו דה סאקו.
מאוריציו דה סאקו הוא ידיד של מדינת ישראל ושל הברידג' הישראלי.
הוא ראוי לשבחים רבים על כך שבחר להגיע גם השנה, כמו בכל שנה, לפסטיבל.
בנוסף לזה, קראתי בעבר לא פעם התבטאויות שלו בפייסבוק התומכות במדינת ישראל.
בדרך כלל מגיעים לפסטיבל שחקני ברידג' מחו"ל. חלקם ברמה לא גבוהה ואחרים ברמה גבוהה יותר.
לפעמים שחקני נבחרות של מדינות אחרות.
לפעמים בנחרות צעירות של מדינות אחרות.
הפעם זיהיתי רק שחקן אחד מחו"ל שהשתתף רק בתחרות אחת. זיהיתי אותו על פי התוצאות בתחרות קבוצות BAM.
השחקן הוא אגוסטין מדלה, שחקן נבחרת איטליה, המופיע כאחד המשתתפים בקבוצה הישראלית שזכתה בתחרות.
לא כמו בשנים קודמות
כמעט שום דבר במדינת ישראל שאחרי ה-7 באוקטובר לא דומה למה שהיה לפניו.
גם פסטיבל הברידג' בתל אביב.
זה לא רק היעדר שחקנים מחו"ל. זה גם המצב הכלכלי במדינת ישראל ואי-הוודאות לגבי העתיד.
הביטוי הבולט של המצב הכלכלי היה מינון נמוך בהרבה של חסויות.
בנוסף, השתתפו פחות שחקנים ישראלים ממה שאני זוכר בפסטיבלים קודמים, כולל כמה שחקנים ושחקניות ברמה גבוהה.
התנאים הפיזיים
חזרנו לאקספו בתל-אביב אחרי כמה שנים בהיכל שלמה הסמוך.
הרצון הלגיטימי של הנהלת התאגדות הברידג' לא להוציא יותר מדי כסף הביא אותה לשכור אולם פחות טוב מהאולם בו היינו משחקים באותו אתר לפני שנים.
כתוצאה מכך לא היה מזנון ראוי לאכול בו.
לי הפריע יותר היעדר שירותים עם מספר תאים גדול יותר ועם רמת תחזוקה יותר סבירה.
האוירה
לא ניתן היה להימלט מאווירת הנכאים בגלל המצב העגום.
השאלה היא: האם הברידג' הוא בריחה זמנית מהאווירה הזו או האם האווירה הזו משפיעה גם על משחק הברידג' בתחרויות?
אולי זה שילוב של שניהם.
הגיל
ברמה אישית אני נמצא ב"ישורת האחרונה". ב-1 ביולי אהיה בן 73.
המשמעות הברידג'יסטית היא, שאני מאבד ריכוז יותר פעמים מכשהייתי צעיר יותר (הכל יחסי. התחלתי לשחק ברידג' בגיל 54).
לא שכחתי ברידג' ורמת ההבנה והידיעה שלי לא ירדו.
כמו בכל התחומים בהם אני עוסק אני ממשיך ללמוד דברים חדשים.
גם בתחרויות רגילות הפגיעה בריכוז פוגעת בהישגים ובהנאה.
בפסטיבל, שבו יש מאמץ גדול ומתמשך ונסיעות יומיומיות שלי מירושלים לתל-אביב ובחזרה, זה לא קל לי.
זה לא קורה רק לי. זה קורה גם לאחרים בגילי. מצבי הבריאותי טוב.
יש כאלה, שלצערי, ניתן להבחין בירידה במצבם הבריאותי בהשוואה לפסטיבלים קודמים.
צעירים
נקודת אור בולטת בפסטיבל היה הדור הצעיר של הברידג' הישראלי.
גדלים שחקנים שיגיעו לרמה גבוהה וייצגו את ישראל בכבוד בזירה הבינלאומית (אם לא ירחיקו אותנו ממנה).
אני סומך עליהם וסומך לגמרי על המאמן שלהם אלדד גינוסר.
גם התאגדות הברידג' ראויה למחמאות על טיפוח צעירים.
שיחקתי נגד כמה מהם ושוחחתי מעט גם עם אחרים.
כמה צעירים שהרשימו אותי לטובה (בלי לפגוע באחרים או אחרות):
דניאל מסיקה ועידו מושקוביץ, שהשיגו תוצאות יוצאות דופן לטובה במספר תחרויות.
אופק סבח שבנוסף להבנה בברידג', אהבתי מאוד גם את ההתנהגות שלו כלפי שחקנית מבוגרת ממנו ברמה רחוקה מרמתו.
גם קורן רטר אותו אני מכיר יותר ואת משפחתו עוד מהעיסוק המשותף של סבו ואביו ושלי בשחמט.
שוחחתי מעט עם איתמר הרבסט, שיש לו פוטנציאל גבוה, ויש לו ממי ללמוד ברידג' במשפחה שלו.
סיכום אישי
בפוסט שכתבתי לפני הפסטיבל הצבתי לעצמי כמה מטרות.
יש לומר מטרות צנועות. רחוקות מאוד מההישגים שלי בשנת 2018.
לא עמדתי בהשגת המטרות הללו.
נהניתי אבל ברוב התחרויות נהניתי פחות מאשר בשנים קודמות.
ממש לא נעים לראות את עצמי טועה כל כך הרבה פעמים בגלל חוסר ריכוז בדברים שאני יודע.
מאוד נהניתי לשחק בתחרות קבוצות BAM, שבה שיחקתי עם בני ניר אחרי שזמן רב לא שיחקתי איתו.
לא עמדתי ביעד של עלייה לגמר א' בתחרות הזוגות המרכזית.
גם לא עמדתי ביעד של צבירת 22 נקודות ארציות לקבלת הדרגה הבאה.
בפסטיבל צברתי 2 נקודות בינלאומיות ו-6 נקודות ארציות.
חסרות לי 4 נקודות ארציות לקבלת הדרגה הבאה.
אני מעריך שיהיו לי עוד הרבה כישלונות, אבל לא מוציא מכלל אפשרות הישגים טובים במיוחד בתחרויות בהן אאבד את הריכוז מעט פעמים ואשחק עם פרטנר או פרטנרית מתאימים.
קישורים לפוסטים על הפסטיבל
