שני גוונים של אפור

בפוסט: עיקרון הרצף: על הגינות ואי-הגינות בברידג', תיארתי את הטווח בין הגינות מוחלטת לרמות קיצונית כרצף. באמצע נמצא השטח האפור. בחלקו זו סתם אי-הגינות ומשמאל לקו האדום רמאות.

בפוסט זה אנסה להבחין בין גוונים של אפור. לא בין חמישים גוונים של אפור, אלא בין שני גוונים.

הגוון הראשון: רק השחקן יודע
שלוש הדוגמאות הראשונות שהבאתי התייחסו לשחקנים הוגנים. התייחסתי למצב בו היו יושבים במקומם שחקנים, שנמצאים רוב הזמן בתחום האפור.

בדוגמה הראשונה תיקן אותי אחד מטובי השחקנים בארץ כאשר שכחתי לרשום לקיחה עודפת לזכותי.

כשמישהו לא עושה את זה, למרות שהשחקן הרושם טועה לרעתו ברישום, זה יכול לנבוע משלוש סיבות:

1. גם הוא לא הבחין בטעות

2. הוא הבחין בטעות ובחר במודע להתעלם ממנה

3. מדובר בשחקנים הרבה יותר חלשים מזה שרשם את התוצאה ולמרות שהם חושבים שטעה, הם סומכים עליו יותר מאשר על עצמם ולא מתקנים אותו.

המצב השלישי הוא מצב נדיר. 

במצב השני מדובר עבירה. בתרשים זו התנהגות שמשמאל לקו האדום. במצב הראשון מדובר בטעות בתום לב.
אף לא אחד, פרט לשחקן או שחקנים שלא תיקנו רישום כזה, אינו יודע בוודאות האם זה נעשה בתום לב או בכוונה ולכן הגדרתי את זה כאפור.

ככל שרמת משחקם של יריביו של הטועה גבוהה יותר, כך קטנה ההסתברות לתום לב.
עדיין קיימת הסתברות לטעות. בתחרות ארצית גדולה, ראיתי את אחד מבכירי השחקנים בארץ טועה בתום לב. במקרה זה היריב רשם ב-Bridge mate לטובת צפון-דרום את התוצאה המצוינת שהשחקן ושותפו השיגו במזרח-מערב. השחקן הבכיר אישר בטעות את התוצאה.
אני ידעתי על זה רק בגלל הצעקות של שותפו שגילה את הטעות.

כמו שהשחקן הבכיר טעה בתום לב לרעתו, הוא היה יכול לטעות בתום לב לטובתו.

כששחקן בכיר שהוא תמיד הוגן יעשה טעות כזו, אני אאמין שטעה בתום לב.

אם השחקן הבכיר "צבוע באפור", אני אחשוב שבהסתברות גבוהה, אי-תיקון טעות הרישום, נובע מרצון מכוון לא לתקן את הטעות.

שתי הדוגמאות האחרות שהבאתי (לשמוע מה שמדברים בשולחן הסמוך ולזכור ידיים שחולקו כבר בתחרות לפני מספר חודשים) קשות הרבה יותר לזיהוי על ידי מישהו, שאינו השחקן ששמע/לא שמע את הדיבורים בשולחן הסמוך או הבחין/לא הבחין שהוא זוכר את הידיים מתחרות אחרת.  

הגוון השני: אפשר להבחין מהחוץ
בדוגמה הרביעית "רדף" שחקן בכיר אחרי שופט בפסטיבל הבינלאומי בתל-אביב. בכל פעם שהשופט עבר הוא ניסה בצעקות רמות לשכנע אותו לתקן פסיקה שלו לרעת השחקן.

בפוסט הסברתי מדוע לדעתי זו התנהגות בתחום האפור.

כפי שאני הבחנתי בהתנהגות, גם אחרים היו יכולים להבחין בה. במקרה זה כל יושבי השולחנות הקרובים לשולחנו לא רק שהיו יכולים להבחין בה, אלא נאלצו להבחין בה.
הרעש שעשה הפריע להם להתרכז בידיים ששיחקו.

לסיכום
איני יודע האם בברידג' יש חמישים גוונים של אפור. אני בטוח שיש גוונים נוספים מעבר לשניים שתיארתי בפוסט זה.

שימו לב שכמעט בלתי אפשרי לעשות משהו במקרים המשתייכים לגוון הראשון: רק השחקן או זוג השחקנים יודע/יודעים את האמת.

הגוון השני ניתן להבחנה מהחוץ, אפשר וצריך לטפל בו או לפחות במקרים קיצוניים מסוג זה. 

עיקרון הרצף: על הגינות ואי-הגינות בברידג'

סצינת הברידג' העולמי גועשת. כולם מדברים וכותבים על שלושה זוגות בכירים, הנחשדים ברמאות. מדובר בשני השחקנים המדורגים ראשונים בעולם מבחינת צבירת נקודות אמן פנטוני-נונס מנבחרת מונאקו, שחקני נבחרת ישראל לוטן פישר ורון שוורץ וזוג שחקנים מנבחרת גרמניה. 

השחקנים הגרמנים בחרו להודות באשמה ולהשעות את עצמם לשנתיים לפני שהאשימו אותם באופן רשמי. שני הזוגות האחרים מכחישים את ההאשמות נגדם.

כל שלוש הנבחרות, ששחקנים המשחקים בהן נחשדו או הודו ברמאות, פרשו מ-Bermuda Bowl. Bermuda Bowl הוא אליפות העולם לנבחרות של מדינות. את אירופה מייצגות הנבחרות שסיימו במקומות הגבוהים ביותר באליפות אירופה.

רוב הפעילות בהקשר של רמאויות שהיו או לא היו, מרוכזות בשני אתרי אינטרנט: Bridge Winners ו-Bridge Cheaters.

אתר האינטרנט של Bridge Winners כבר קרס בגלל פעילות גדולה מהמקסימום שתוכנן.

כפי שכבר אמרתי, אני לא אביע דעה בעניינם של לוטן פישר ורון שוורץ עד שהוועדה שהקימה ההתאגדות הישראלית לברידג' תקבל החלטה סופית בעניין וימוצו הליכי ערעור (אם יהיו כאלה). 

לא הצבתי לעצמי מגבלה כזו ביחס לשני הזוגות האחרים הנחשדים ברמאות, אבל ספק גדול עם יש ערך מוסף להבעת דעתי, אחרי שכל כך הרבה שחקני ברידג' כבר כתבו את דעתם (חלקם שחקנים מצמרת הברידג' העולמית).

בחרתי לעסוק בהגינות, אי-הגינות ורמאות בברידג' באופן תאורטי לגמרי, המנותק לחלוטין מהדיון באותם שלושה זוגות.

עיקרון הרצף

הטענה העיקרית שלי היא שזה לא דיכוטומיה בין רמאות והגינות, אלא רצף. הרצף הוא מההוגנים לחלוטין ועד לגדולי הרמאים. 

את הרצף אתאר באמצעות התרשים להלן.

בתרשים רצף בין הוגנות לרמאות. הקו האדום, כמקובל, מתאר את הנקודה שמשמאל לו מדובר ברמאות ומימין לו בחוסר רמאות. רמאים קטנים יהיו קרובים לקו האדום. סופר-רמאים יהיו בקצה השמאלי. שחקנים הוגנים באופן יוצא דופן ימוקמו בקצה הימני.

אני מניח שהרוב המכריע של שחקני הברידג' יהיו בחלק ההוגן. החלק המעניין הוא "קו התפר" בין רמאות להוגנות. זהו החלק האפור. שמתם לב בוודאי שהחלק הימני שלו אינו מסומן בהוגנות ואינו מסומן ברמאות. החלק השמאלי שלו, מעבר לקו האדום מסומן ברמאות.

החלק הימני הוא החלק בו מנצלים יתרונות לא הוגנים, על אף שלא ניתן להגדיר זאת כרמאות.

מה קורה שכנמצאים כל הזמן על הקצה?

אם זוג שחקני ברידג' נמצאים כל הזמן בתחום האפור, קרוב לוודאי שהם גם יעברו את הקו האדום. ייתכן שיעשו זאת בלי לשים לב שעברו אותו.

אחרי כמה פעמים שיעברו את הקו האדום ולא יתפסו ולא יענשו, הם עלולים לפתח שיטה פשוטה של רמאות שבה ישתמשו מדי פעם. בפסיכולוגיה קוראים לזה חיזוק חיובי: הם יקבלו תוצאות טובות יותר בגלל הרמאות. אם לא יתפסו גם כשישתמשו בשיטה של רמאות, אחרי כמה עשרות פעמים הם עלולים לשכלל את השיטה ולפתח שיטת רמאות מתוחכמת. 

דוגמה 1: היריב שכח לרשום לקיחה עודפת

לפני כמה שנים שיחקתי נגד ינון לירן בתחרות ארצית. ביצעתי חוזה של ♥4 עם לקיחה עודפת. בטעות רשמתי כאילו ביצעתי את החוזה ללא לקיחה עודפת. לירן, שחקן מצוין שזכה ביחד עם אודי פרידלנדר באליפות העולם לזוגות, וגם שחקן הוגן, תיקן אותי ואמר שביצעתי לקיחה עודפת.

תקחו שחקן אחר ברמה גבוהה, הנמצא כל הזמן בשטח האפור בתרשים. קרוב לוודאי שהוא היה מבחין בטעות שלי. ספק רב אם היה מתקן אותי.

מי שאשם בטעות זה כמובן אני. אפשר להתנהג כפי שהתנהג ינון לירן ואפשר לנצל יתרון לא הוגן ולא לספר שהבחנת בטעות. 

דוגמה 2: לשמוע מה מדברים בשולחן הסמוך

בתחרות ארצית שיחקתי נגד רון שגב, שחקן מצוין והוגן, במהלך ההכרזה הוא קרא לשופט התחרות וביקש לדבר איתו באופן פרטי. לשופט התחרות סיפר, שלפני ששיחקנו את היד שמע מהשולחן הסמוך שיש ביד הזו סלאם של ♥6 ולכן אינו יכול להמשיך להכריז. בשיחה פרטית לאחר התחרות, אמר לי, שהוא חושב שהיה מגיע לחוזה הזה, גם לו לא היה שומע את הדיבורים מהשולחן הסמוך.

תשימו במקומו שחקן טוב שנמצא כל הזמן בתחום האפור. הוא כנראה לא היה קורא לשופט ובמקום זאת מכריז ♥6. ייתכן שהיה מצדיק זאת בכך שהוא ממילא היה מגיע לחוזה הזה גם לולא שמע את מה שדיברו בשולחן הסמוך. 

דוגמה 3: לזכור סט ידיים שחולקו פעמיים על ידי המחשב

גיבורו של אחד הסיפורים בפוסט: ארבעה סיפורים על זיכרון והגינות, הוא אלדד גינוסר. אלדד הוא ללא ספק אחד מטובי השחקנים הישראלים. הוא גם השחקן שלמדתי ממנו יותר מכל שחקן אחר (היה המורה שלי בקורס שחקני תחרויות ולימד את הבן שלי ניר בפרויקט פיסגה). 

באופן מקרי אותו סט ידיים אקראיות, שחולקו על ידי המחשב, חזר בשתי תחרויות בהפרש של מספר חודשים. אלדד, שזכר את היד שקיבל מהתחרות הקודמת קרא לשופט התחרות וסיפר לו זאת.

לו היה מסתיר זאת, אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהוא זוכר את הידיים והוא היה זוכה ליתרון לא הוגן.

דוגמה 4: לנסות להשיג יתרון לא הוגן

בדוגמאות הקודמות התייחסתי לשחקנים הוגנים במיוחד. תיארתי מה היה קורה אילו במקומם היה יושב שחקן הנמצא בתחום האפור. 

במרכז הסיפור הזה שאירע בפסטיבל הברידג' האחרון בתל-אביב, אחד השחקנים הבכירים ביותר בברידג' הישראלי. בחרתי לא לציין את שמו. במקרה זה מדובר בהתנהגות שהיא בתחום האפור.

השחקן הבכיר ישב לא רחוק ממני והייתה לו מחלוקת עם יריביו. השופט הפולני המצוין פסק כנראה לרעתו. כל פעם שהשופט עבר,  הוא קרא לו בצעקות רמות וניסה לשכנע אותו לשנות את פסיקתו. השופט עבר מספר רב של פעמים. הצעקות הפריעו לי ולשחקנים בשולחנות סמוכים אחרים להתרכז בידים ששיחקנו.

 המסקנות שלי מההתנהגות של אותו שחקן:

1. הוא כבר הפעיל לחץ במקרים אחרים על שופטים במטרה שישנו את פסיקתם לטובתו רק משום שיחששו להתעמת עם שחקן בכיר.

2. כנראה שהיו מקרים שזה עבד מול שופטים זוטרים ולא מנוסים והם שינו את החלטתם לטובתו. כמובן, שהשופט הפולני הבכיר לא הושפע במקרה זה.

3. הוא מאמין שכנראה פסיקתו של השופט הפולני לרעתו כנראה נכונה, שאם לא כן היה מערער. אני בטוח ב-100%, שלו השופט היה טועה לרעתו, הערעור שלו היה מתקבל.

הזווית האישית שלי

1. בתרשים מקומו של הקו האדום מוגדר היטב. בברידג', כמו בתחומים אחרים בחיים, לא תמיד ברור לגמרי היכן עובר הקו האדום. כדאי להתרחק ממנו.

2. המקרה שציינתי בדוגמה הרביעית אינו המקרה היחיד בו נתקלתי,  בו שחקן בכיר מנסה להשפיע על שופט לפסוק לטובתו רק מפני שהוא שחקן בכיר.

לשמחתי נתקלתי בדוגמאות של שופטים שבכירותם של השחקנים לא השפיעה על החלטתם.

3. בכל מקרה שבו יהיה לי חשד שפסיקת שופט נגדי מושפעת מזה שהיריב שלי הוא שחקן בכיר, אני אמצה את כל מה שאפשר על מנת לערער על ההחלטה. 

טוב שכן טוב ולא קולני?

האם זה טוב שהשכנים מהשולחן הסמוך אינם מספרים מה החוזה ששיחקו או מה החוזה שהיו יכולים לבצע או איך מבצעים את החוזה? 

תלוי. אם אתה שחקן הוגן אתה לא רוצה לקבל את המידע הלא-חוקי הזה זה טוב.

אם אינך שחקן הוגן, תשמח לקבל את המידע האסור הזה ולהשתמש בו.

הפעם נעים לי לכתוב שוב על שחקן ברידג' מעולה בשם רון שגב. 

בפעם הקודמת שכתבתי עליו הייתה לפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. כתבתי פוסט ב-Facebook. 

בפוסט סיפרתי על יד ששיחקתי נגדו ונגד שותפתו בפסטיבל הברידג' הבינלאומי בתל-אביב. 

רון עצר באמצע ההכרזה וקרא לשופט וביקש לדבר איתו בלעדינו. לשופט סיפר ששמע מהשולחן הסמוך שחקנים, ששיחקו את היד, אומרים שאפשר לבצע חוזה של ♥6 ולכן אינו יכול לשחק את היד.

אם קראתם את הפוסטים: רמאות ויצירתיות בברידג', לא רק בבריטניה הגינות ואי-הגינות בברידג' בישראל וטרנס ריס האם גם אתם הייתם מוצאים את ההתאמה ב-♥?, אתם בוודאי מבינים שלא כל אחד היה מתנהג כמו רון.  

היו תגובות רבות לפוסט. חלק מהמגיבים אמרו שהחוק מחייב לעשות את מה שרון עשה (מה שנכון). אחרים אמרו שבתוך עמם הם חיים ולמרות שהחוק מחייב לעשות זאת, רבים לא יעשו את מה שרון עשה,  ולכן הוא ראוי לשבחים.

מישהו חשב, שהדיון ראוי לפרסום ופרסם את הפוסט והתגובות בירחון הישראלי לברידג'.  

מה קרה היום?

שוב שיחקתי נגד רון והשותפה שלו. הפעם בתחרות ארצית לזכר דב הילר ז"ל.

רון קרא שוב לשופט ואמר שאינו יכול לשחק את היד, משום ששמע מהשולחן הסמוך, שאפשר לבצע חוזה של ♦3.

גם הפעם לא שיחקנו את היד. השופט העניש את השחקנים שדיברו בקול, בהורדת אחוזים מהתוצאה שלהם.

מה הבעיה?

הבעיה היא שאיני יודע כמה פעמים, יריבי שמעו מה נאמר על היד בשולחן אחר והתנהגו אחרת: השתמשו במידע ולא דווחו על כך.
אני לא היחיד שלא יודע: מרבית השחקנים אינם יודעים זאת.

הפתרון לבעיה הוא לא לדבר על הידיים במהלך התחרות באופן העשוי לעזור לאלה שאוזניהם כרויות לשולחנות הסמוכים, לפחות כאשר מדובר בתחרויות ארציות.