בחודש מרץ פרסמתי פוסט לזכרו של שחקן הברידג', משה בן-אוזיליו שהלך לעולמו. כותרת הפוסט: לזכרו של משה בן-אוזיליו. החלק העיקרי של הפוסט היו דברים שכתב לזכרו, שותפו במועדון מרכז הברידג' בירושלים, בריאן זייטמן בירחון הישראלי לברידג'. הוספתי גם כמה משפטים משלי.
בתאריכים 20 במאי ו-27 במאי ערך מועדון מרכז הברידג' תחרות לזכרו. שיחקתי בתחרות עם רן בן-אפרים וסיימנו במקום השני. לחצו כאן לקישור לתוצאות התחרות.
בפוסט זה אביא את דבריה של ביתו יעל, שנאמרו לפני תחילת המושב השני של התחרות.
דבריה של יעל
דברים לזכרו של אבא
תחרות ברידג' ארצית על שם משה בן אוזיליו
במרכז הברידג' הירושלמי
מקום ראשון הארווי והרייט קסל
תודה לבריאן ומגי
ימי רביעי בערב, השולחן המרובע נשלף אחר כבוד ממגוריו הקבועים שבפינת החדר, מפת הלבד הירוקה נבדקת היטב על מנת לוודא שלא חוררו אותה בלהט המשחק עם סיגריה בוערת, חפיסות הקלפים הטובות, אלו שמונחות על שני המדפים היחידים שמהווים מחוץ לתחום עבור גילי ועבורי נערכות ברישול מחושב על השולחן, תחושת שמחה מתפשטת לה לאיטה בין החדרים
שמונה בערב, הדלת נפתחת והאנשים המוכרים נכנסים, לבושים בקפידה, הנשים באיפור ותסרוקת, הגברים מגולחים ומבושמים, כולם בבגדיהם הטובים ובעיניים נוצצות,
שלא כמו במפגשים האחרים בהם אנחנו הילדים מהווים מרכז של תשומת לב, בימי רביעי בערב אנחנו זוכות רק לנשיקה חפוזה, פה ושם לצביטת לחי פחות אכזרית מהרגיל, האורחים ממהרים, יושבים לשולחן, ניחוחות מתקתקים של קפה שחור, סיגריות רויאל, אסקוט ואל על ממלאים את הבית, לעתים נשלפת חפיסת גולואז שהובאה מרחוק ונשמרה במיוחד למפגש, לשולחן מוגשים פיסטוק, לוקום או חלבה שסבתא שלחה מאיסטנבול,
בימי רביעי בערב משחקים ברידג',
המשתתפים יושבים לשולחן, מחזוריות של שתיקה מרוכזת בזמן משחק היד וחילופי דברים לוהטים בין המשחקים, המנצחים מתרברבים ועוקצים את המפסידים והמפסידים מטיחים ביקורת זה בזה על תקשורת לקויה ושיקול דעת משובש שהביאו לתבוסה הצורבת, צרפתית, יוונית, עברית ואיטלקית משמשות בערבוביה עד שמשתרר שקט ומתחיל משחק היד הבא, וחוזר חלילה,
גילי ואני מרותקות, לתלבושות, לשפות, לדינאמיקה ומתמכרות לטיול דמיוני של כמה שעות באירופה הרחוקה, עד שאימא מגרשת אותנו למיטות, מחר בית ספר... אבל גם במיטה הריחות והצלילים כובשים אותנו ומזינים סיפורי לילה טוב דמיוניים על ארצות רחוקות שאנחנו מספרות לעצמנו עד שאנחנו נרדמות,
חולפות השנים, הסיגריות מתחלפות בטיים ומאוחר יותר בדנהיל, השולחן מרופד בלבד ירוק ואין צורך במפה, האופנה מתעדכנת לה כדרכה, פיסטוקים אפשר כבר לקנות בירושלים, לפני המשתתפים מתווספים קמטים ובשערם נזרקת שיבה, אבל שלושה דברים לא משתנים, קפה שחור, ביקורת על תקשורת לקויה ושיקול דעת משובש והבעת הפנים של אבא שמשלבת רצינות וחוש הומור, רצון לנצח ללא התלהמות ואהבה גדולה לברידג',
אבא אהב ברידג' ואבא אהב את המועדון הזה...
והאהבה של אבא לא נחלשה עם השנים, אלא הלכה והתעצמה וגם כשנפרד מניהול המועדון היה לו חשוב לראות את המועדון ממשיך ומתפתח ומצליח,
המועדון היה בשבילו מימוש של חלום, לבנות בעיר אחת, בארץ אחת, בעולם אחד, מועדון אחד, שיחבר אנשים למשחק ואחד לשני ושיהיה בו מקום לכולם,
חברים טובים אבא רכש לו במועדון, בריאן, מגי, שוקרי ויונה, הארווי ורפאלי ועוד אחרים שאפשרו לו עוד שנים של עשייה, חיים ושמחה מעבר למובן מאליו אחרי פרישה,
החברים האלו גם ליוו אותו בימיו האחרונים והניסיון שלהם לערוך עוד משחק אחרון אצלו בבית, גם אם כבר לא יכול היה לשחק יותר, חיזק אותו, את האיש האמיץ, הסקרן, אוהב החיים והאדם הזה ונתן עוד נדבך של תמיכה לרוח של אבא שהצליח לא לאבד את עצמו עד לרגע האחרון
תודה על שאתם מקיימים את התחרות הזו לזכרו של אבא וחוגגים את זכרו במקום שכל כך אהב ובמשחק שהיה כל כך יקר לליבו,
