ארבעה סיפורים על זיכרון והגינות

סיפור ראשון

כמו בכל שנה בחודש פברואר, גם השנה מתקיים פסטיבל הברידג' הבינלאומי בתל-אביב (השנה בין ה-20 ל-26 בפברואר).

לפני מספר שנים, הבן שלי ואני ישבנו במזרח-מערב בתחרות הזוגות המרכזית. 

הגענו לשולחן בו ישבו שתי גברות נחמדות וכל אחד התבונן בקלפים שבידיו. פתאום קרא הבן שלי לשופט התחרות. כשזה הגיע, הסביר לשופט שאנחנו משחקים לוחות (Boards) לא נכונים.

הגברות העבירו בטעות את הקלפים שקיבלו משולחן אחר והשאירו את הקלפים ששיחקו כמה דקות קודם לכן.

למרות שהן התבוננו בקלפים ששיחקו כמה דקות קודם לא זכרו את הקלפים ששיחקו. 

סיפור שני

הפעם אקח אתכם לקצה השני של זיכרון. בריאן זייטמן, הבעלים של מועדון מרכז הברידג' בירושלים, סיפר לי שבאותו פסטיבל הברידג' הבינלאומי בתל-אביב, קרא אלדד גינוסר, אחד מטובי השחקנים בארץ, לשופט התחרות. 

הוא הסביר לשופט שהוא כבר שיחק את אותה יד בתחרות שנה לפני כן.
איך זה קורה שאותה יד חוזרת, אם מחשב מחלק אותה רנדומלית?
ההסתברות מאד נמוכה, אבל גבוהה מאפס.
תחשבו על מישהו שזוכה בפרס הראשון בלוטו. ההסתברות לכך מאד נמוכה.
עכשיו תחשבו על מישהו שזכה פעמיים בפרס הראשון בהגרלת הלוטו. ההסתברות אפסית, אבל גם זה כבר קרה. 
כפי שאותו אדם יכול לזכות פעמיים בפרס ראשון בלוטו, אותה יד יכולה להופיע פעמיים בחלוקה רנדומלית של מחשב.

זה אינו רק סיפור על זיכרון. זהו גם סיפור על הגינות: מי חוץ מאלדד יכול לדעת שזכר יד ששיחק שנה לפני כן? הוא היה יכול לא לקרוא לשופט ולהנות מיתרון של מי שמשחק פעם שנייה את אותה יד.   

הערה: התברר לי שמה שתיארתי לא היה מדויק, מסתבר שלא היה מדובר רק ביד אחת, אלא בסט שלם של ידיים, שחזרו. זה אינו משנה את מהות העניין: ההסתברות לחזרה יותר מפעם אחת נמוכה, לזכור זה נדיר ואת היתרון הלא הוגן אפשר לנצל או לקרוא לשופט ולא לנצל. 

סיפור שלישי
אותו אלדד גינוסר, היה המורה שלי בקורס שחקני תחרויות. השתתפתי בו אחרי ששיחקתי כמה שנים בתחרויות.
אחד השיעורים עסק במציאת ה-Q. יש לכם בסדרה אחת את כל הקלפים הגבוהים, פרט ל-Q. ה-A נמצא ביד אחת (נניח ביד הכרוז) וה-K ביד השנייה (נניח בדומם). אפשר לבצע עקיפה לכל אחד מהצדדים. 
בשיעור למדנו לדחות את העקיפה וקודם לנסות לקבל רמזים, לפי המשחק של היריבים, אצל מי מהם יש הסתברות יותר גבוהה למצוא את ה-Q. 

אחרי השיעור שלחתי לו דוא"ל ובו סיפרתי לו, ששיחקתי בתחרות יד שמתאימה לנושא, לא פחות מהידיים שהביא לתרגול.
התנצלתי שזכרתי רק את הקלפים המשמעותיים ואת מספר הקלפים בכל סדרה בכל יד.
כך למשל לא זכרתי האם בנוסף ל-K♥ היו לי באותה סדרה 6,4,2 או 3,5,7 או כל צירוף אחר של 3 קלפים מתוך 6 הקלפים שצוינו. כשתיארתי אותה כתבתי: Kxxx♥.

את היד הזו שיחקתי שנתיים קודם, בתחרות ארצית במועדון אביבים.
הייתי מאד גאה בתוצאה שלי ביצוע חוזה של ♠4 עם לקיחה עודפת. לא כולם הגיעו לחוזה הזה בהתאמה של 4-3 בסדרת השליט. רק כ-20% מאלה שהגיעו ביצעו את החוזה עם לקיחה עודפת.
לגאווה שלי הייתה סיבה נוספת: אני, אז שחקן מתחיל, שיחקתי נגד הגנה טובה במיוחד. היריבים שלי היו דוד בירמן, אחד מטובי השחקנים בישראל בכל הזמנים ואשתו דניאלה (בדרגת אמן בינלאומי). טעות הכי קטנה שלי ואני היחיד שלא מבצע את החוזה. 

סיפור רביעי
זהו סיפור טרי משיעור שלי בבית ספר למחוננים השבוע. בדרך כלל, אני מלמד נושא ומכין לתרגול ידיים העוסקות באותו נושא. שניים-שלושה שיעורים לפני יום בתי-הספר בפסטיבל, אין לימוד של נושאים חדשים ואין ידיים מוכנות: מערבבים קלפים ומשחקים אותם, כהכנה לפסטיבל.

שכחנו לערבב את אחת הידיים. אחד התלמידים ראה את הדומם של שותפו ואמר לי: שכחנו לערבב את היד הזו. בשבוע שעבר החזקתי את היד שאני רואה בדומם.

גם הסיפור הזה אינו רק סיפור על זיכרון. זהו גם סיפור על הגינות. לרוב התלמידים שלי (ילדים ומבוגרים) אינם זוכרים היום את היד ששיחקו אתמול. 
לא הייתי יכול (ובוודאי תלמידים אחרים לא היו יכולים) לחשוב על האפשרות, שהיד של לפני שבוע לא עורבבה והתלמיד זכר אותה.

אני מלמד את התלמידים שלי לא רק ברידג', אלא גם הגינות במשחק, אמון בשותף וכיבוד השותף והיריבים. במקרה של הילד הזה ברור שהצלחתי.