הרבתי לשחק עם שלושת ילדי. שיחקתי איתם במגוון גדול של משחקים: מונופול, טאקי, דמקה, סולמות וחבלים, חי צומח דומם ארץ עיר, זאב וכבשים, דומינו, שחמט וכל משחק אחר שהגיע לידינו והם רצו לשחק בו. אפילו המצאנו משחק מחבואים וירטואלי, ששיחקנו בו בזמן נסיעה במכונית.
רק משחק אחד לימדתי אותם ברצינות: שחמט. עברי כשחמטאי עזר לי ללמד אותם יותר מאשר את חוקי המשחק הבסיסיים. שיחקנו גם ברידג'. בשונה משחמט, כל מה שידעתי בברידג' היה חוקי המשחק הבסיסיים ומשהו על שיטת הניקוד של Rubber Bridge. עד כמה לא ידעתי ברידג', תוכלו להבין מכך שלא ידעתי להבחין בין סדרת מייג'ור לסדרת מיינור.
לפני התחרות הראשונה שלי
יום אחד ביקרה בביתנו אחותי. היא סיפרה בהתלהבות, שהיא משחקת בתחרויות ברידג' במועדון. אולי נלך גם אני ואתה לשחק פעם אחת בתחרות? שאל בני ניר, אז בן 12.
הסכמתי לשחק פעם אחת. על סמך ניסיוני בשחמט, ידעתי ששחקן ברידג' טוב כבר לא אהיה כשאני מתחיל לשחק בגיל 54.
מצד שני, כשאני עושה משהו אני משתדל לעשות אותו טוב. המסקנה: אשחק פעם אחת בתחרות ואחזור למשחקים הביתיים עם ילדי.
התחרות הראשונה שלי
קיימתי את הבטחתי ובאנו לשחק במועדון מרכז הברידג' בירושלים.
מספר המשתתפים בתחרות המודרכת היה אי-זוגי. המדריכה, בעלת דרגת רב אמן ארד, שיחקה עם אחת המשתתפות.
מה יכולנו לעשות?
המדריכה הייתה חזקה מדי והיא ושותפתה סיימו במקום הראשון. סיימנו במקום השני.
ההנאה וההצלחה גרמו לנו להמשיך לשחק בתחרויות ברידג', מאז ועד היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה