כשנה אחרי שהתחלתי לשחק ברידג', מיעטתי לשחק. לא משום שלא נהנתי. פרנסה קודמת להנאה. בתקופה זו (ובמשך כמה עשרות שנים קודם לה ובמשך כמה שנים אחריה), מצאתי את פרנסתי מעבודה במחשבים. למי שמתעניין, גם היום אני עדיין כותב בלוג בנושא טכנולוגיות ומגמות בטכנולוגיית המידע: SOA Filling The Gaps.
יום עבודה שלי התחיל ב 7:30 בפיזור ילדים לבתי-ספר. נמשך בנהיגה מירושלים למקום עבודתי בפתח תקווה והסתיים כשחזרתי הביתה בערך בשעה 20:00 או בשעה 21:00.
חודש אחד החלטתי להקדים את שובי הביתה בימי חמישי לשעה 19:30 ולשחק בתחרות ברידג'. יום שישי היה יום לימודים קל יחסית בבית הספר של בני. המועדון היחיד בירושלים בו מתקיימות תחרויות ביום חמישי בערב הוא מועדון בית בלגיה. מעולם לא דרכנו בו לפני כן.
הגענו לתחרות של חמישה מושבים (כל זוג יכול לבחור את ארבע התוצאות הטובות מתוך חמש). בתחרות השתתפו בין השאר שחקנים בדרגת רב אמן ואמן זהב (דרגות גבוהות יחסית). אנחנו היינו שני סגני אמן כסף (דרגה נמוכה). בני ישן אחה"צ וכשהגעתי הביתה מהעבודה, אספתי אותו ונסענו מיד לתחרות.
אני מניח שלמרבית השחקנים בתחרות היה יום עבודה קל משלי. רוב השחקנים בתחרות לא הכירו אותנו, משום ששיחקנו במועדון אחר.
מה קרה בתחרות?
במושב הראשון סיימנו במקום ראשון. במושב השני סיימנו במקום ראשון. במושב השלישי היה לי יום עבודה קשה ובני לא נרדם אחה"צ. סיימנו במקום אחרון עם תוצאה של פחות מ 40%.
יום לאחר המושב הרביעי הייתה לבני בחינה בבית הספר. ויתרנו על השתתפותו בתחרות. שיחקתי עם שחקנית שמעולם לא ראיתי לפני כן ששידך לי מנהל התחרות. עברנו את ה 50%, מה שאפשר לי ולבני לוותר על התוצאה הזוועתית של המושב השלישי.
המושב החמישי לא היה מוצלח. התוצאה: 56%.
בסיכום הכולל של התחרות סיימנו במקום השלישי.
מאחורי הקלעים
ללא ידיעתי, היה וויכוח בין שחקני המועדון: האם שני השחקנים הלא מוכרים בעלי הדרגות הנמוכות במיוחד (ניר בני ואני) הם שחקנים טובים?
הדעה הרווחת מתאימה לפתגם הידוע: גרם מזל = קילו שכל. מרבית השחקנים חשבו, שהיה לנו מזל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה